גלגל המזלות בקינה אז בחטאינו חרב מקדש
מאת פרופ' אופיר מינץ מנור, דיקן הלימודים האקדמיים באוניברסיטה הפתוחה
תמונה: פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בבית אלפא

הקינה לתשעה באב, אז בחטאינו חרב מקדש, נכתבה בגליל בסביבות המאה הרביעית או החמישית לספירה הנוצרית על ידי פייטן ששמו אינו ידוע לנו. הקינה מתארת באופן ציורי את האבל, בשמיים ובארץ, על חורבן בית המקדש דרך סמלי גלגל המזלות. התיאור של גלגל המזלות בפיוט הוא בבואה ספרותית של פסיפסים המתארים את גלגל המזלות שנתגלו בבתי כנסת בגליל מתקופה זו, ואפשר לדמיין כיצד המתפללים והמתפללות האזינו לפיוט ובה בעת הביטו בפסיפס המרהיב שעיטר את בית הכנסת.

בדברים הבאים נעבור על חלקי הפיוט השונים וננתח אותם בפירוט מהבחינה הספרותית.
בקינה אפשר להבחין בשלושה חלקים: החלק הראשון (טורים 1–4) מביא רצף של שעיקרו האבל על חורבן הבית הן בארץ והן בשמיים. החלק השני (טורים 5–10) מפרט את "מעשי" המזלות בשמיים לנוכח הקטסטרופה המתחוללת בארץ. המבנה הרטורי השולט כאן הוא של סיבה ומסובב: מזל פלוני נוהג כך וכך בשל אירועים שונים המתרחשים בארץ. החלק השלישי (הטור החותם את הקינה) חוזר אל המבנה התקבולתי של פתיחת הקינה. שני הטורים הראשונים מעמידים זה מול זה את חטא העם ואת העונש האלוהי. המפנה בקינה מגיע בשני הטורים החותמים: כאן לראשונה מופיעה פנייה ישירה לאל בבקשה לקומם את ציון. השינוי הפתאומי מודגש בטור הבא מייד לאחר הסטרופה. עד כאן לאחר כל טור בא הפזמון החוזר "עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים", כעת הרצף נשבר ובמקומו באה הבקשה המפורשת "תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים".

המאפיין הרטורי המופיע שוב ושוב לאורך הקינה הוא רצף ההאנשות של גרמי השמיים ושל אובייקטים נוספים. ההאנשות הללו הן כמו עמוד שדרה רטורי, במיוחד משום שהן מוצגות (החל מהטור החמישי) על פי רצף נושאי מוגדר – מזלות השמיים. הבחירה ברצף זה אינה מקרית, כמובן; היא באה להמחיש את השבר הגדול שבחורבן הבית באמצעות שיתוף גרמי השמיים באבל על החורבן. מעניין לראות כי עצם רעיון המזלות מבוסס מלכתחילה על האנשה של גרמי השמיים המתבססת בחלקה על הדמיון החזותי של קבוצות כוכבים לחיות ולחפצים שונים. בקינה שלפנינו מפעיל הפייטן את האנשת גרמי השמיים באמצעות הכנסתם למעגל המתאבלים על החורבן באופן מפותח ביותר. מהלך זה מדגיש ביתר שאת את הפרת הסדר הקוסמי בעקבות החורבן; המזלות, המסמלים יותר מכול את הסדר, המעגליות והנצחיות של קיום העולם, חורגים ממנהגם. המהלך הרטורי הזה מבוסס כל כולו על לשון ציורית מפותחת שאינה מסתכמת בעצם ההאנשה של המזלות. אפשר להבחין בשני אופנים שבהם הפייטן מרחיב את ההאנשה: (א) התיאורים של גרמי השמיים כוללים כמעט כולם, ביטוי מטאפורי מקראי. המפגש בין גרם השמיים המואנש (ממד הקיים בו באופן שחוק) לבין הביטוי המטאפורי המקראי (השחוק למדי גם הוא) יוצר ציור חדש ומפתיע המפעיל, מבחינת הלשון הציורית את הטור כולו. הפעלת ההאנשות על ידי מטאפורות ודימויים מן המקרא מסייעת בהדגשת המשבר; הביטויים הציוריים לקוחים ממצבי משבר במקרא ולעתים מתיאורי החורבן ממש. (ב) החומרים של הלשון הציורית המשמשת את ההאנשה מנוצלים לעתים גם בחציו של הטור העוסק בסיבה להשתתפות של גרם השמיים באבל על החורבן.

הזכרנו לעיל שההאנשות נבנות על בסיס ביטויים מטאפוריים מקראיים, וציינו שמהלך זה יוצר רושם ספרותי רב, תוך כדי הפעלה מחודשת הן של ההאנשה והן של המטאפורה המקראית. כך הוא למשל בציור "דגלי ישורון חפו ראשם"; ראשית נבחין כי לפנינו ביטוי מטאפורי בעל שני מוקדים. הראשון הוא הכינוי הפייטני 'דגלי ישורון', שמייצג את שבטי ישראל (על בסיס המטונימיה דגל = סימן השבט = השבט, ומכאן הביטוי המסתתר מאחורי הכינוי: שבטי ישראל [= ישורון]). כינוי מטונימי זה מואנש בעזרת המוקד השני של המטאפורה, הפועל 'חפו ראשם'. חיפוי הראש משמעו כיסוי הראש, אולם ביטוי זה משמש, כבר במקרא, כפריפראזה להתאבלות. בהקשרו הז'אנרי של הפיוט שלפנינו ברור שכאן חיפוי הראש מסמל את האבל של שבטי ישראל. הביטוי הציורי 'חפו ראשם' כשלעצמו שחוק למדי לאור בסיסו המקראי (ש"ב טו, ל; יר' יד, ג-ד; אסתר ו, יב), אולם כשהוא מוסב בקינה באופן מואנש על הדגלים (שבאופן ציורי ראשם זקוף ונישא) הוא מואר באור חדש ומיוחד המפקיע אותו משחיקותו. ההרחבה הציורית של הביטוי המטאפורי המקראי באה לידי ביטוי מעניין בחציו השני של הטור שנותח לעיל: "וכימה וכסיל קדרו פניהם". הציור הזה מבוסס על הציור הבא ביואל ב, י: "שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם". על פי מבנה התקבולת המקראית ברור ש'קדרו' כאן משמעו (באופן מטאפורי) החשיך, בהתאמה ל'אספו נגהם', ביטוי מטאפורי יפה כשלעצמו. בקינה הציור המקראי מפותח מעט יותר. ראשית כול, ההמרה של השמש, הירח והכוכבים ב'כימה וכסיל' (על פי עמוס ה, ח, ועוד) מציג את התמונה המקראית באופן חדש. אבל התוספת המשמעותית בקינה נובעת מהמהלך המאניש המתבסס על המילה 'פניהם' שבסוף הטור. בביטוי המקראי מיואל מכיל בתוכו מרכיב מאניש – כוכבים אינם באמת אוספים את אורם. אבל בפיוט לכוכבים יש פנים, והם אלו שקודרים. הוספת מרכיב בפנים לכוכבים הופכת את ההאנשה לחדה הרבה יותר, ובשילוב הכינוי הנדיר 'כסיל וכימה' עומד בפנינו בקינה ציור חדש ורב רושם. כאמור, מהלכים כאלו באים בקינה כמעט בכל פעם שמופיעה בה האנשה, פעמים תוך כדי הפעלה משמעותית של הביטוי הציורי כולו, ופעמים במידה מועטה.

תופעה חשובה נוספת שיש לשים אליה לב היא שאלת הקישור שבין ההאנשה של גרמי השמיים לבין ה'סיבה' הארצית הגורמת להם להשתתף באבל על החורבן. לעתים מסתפק הפייטן בקישור פשוט של בין גרם השמיים למתרחש על הארץ, ולעיתים הוא פועל ברגישות ובתחכום רב. הדוגמה הפשוטה ביותר לקישור בין המזלות לארץ מופיעה בטור שלפנינו:

רחמניות בישלו ילדיהן  ומזל דגים העלים עיניו

ההאנשה של מזל הדגים (הסמוכה גם כאן לביטוי המטאפורי המקראי 'העלמת עין') אינה מתפתחת מהבחינה הציורית כמעט כלל, בפשטות נאמר כאן שמזל דגים לא הביט בנשים שבישלו ילדיהן בעקבות מצוקת החורבן (על פי איכה ד, י).

לעתים ההאנשה מנצלת סמיכות סמנטית פשוטה בין שני חלקי הטור:

נהרגו בתולות וגם בחורים כי על כן בתולה קדרו פניה

הקישור מתבסס בפשטות על הבתולות (בחורות) שנהרגו בארץ לבין ה'בתולה' שבשמיים.

התפתחות מסוימת מבחינת הקישור אפשר למצוא בדוגמה שלהלן:

סבב מאזניים וביקש תחינה  כי נבחר לנו מות מחיים

כאן התכונה (המטונימית) של המאזניים לשקול ולהכריע מתקשרת להמשך הטור שבו מסופר על כך שגורל ישראל הוכרע למוות ולא לחיים. אולם המקרים המעניינים ביותר מבחינת הלשון הציורית הם אלו שבהם מפותח הציור שבבסיס ההאנשה גם לחלקו השני של הטור:

טלה ראשון בכה במר-נפש  על-כי כבשיו לטבח הובלו

בחלקו הראשון של הטור מזל טלה עובר תהליך של האנשה על ידי ייחוס לו של בכי מר. חציו השני של הטור מסביר לנו את סיבת הבכי – הוריו של הטלה (הרי הם ה'כבשים') הובלו לטבח. כבר כאן אפשר לראות שציור המזל בראש הטור מפותח על אותו בסיס ציורי גם בחלקו השני של הטור. אולם קיים ממד נוסף הנבנה על בסיס העובדה שציור הכבשים המובלים לטבח מבוסס על הדימוי המקראי הבא בישעיה נג, ז. לעתים, מהלכים מעין אלו מגיעים לכדי מורכבות רבה:

מרום נבעת מקול אריה כי שאגתנו לא עלתה למרום

הציור העומד בבסיס הטור הוא האריה השואג בחימה משום שתפילות העם לא נתקבלו. ניתוח מפורט של הטור יגלה מורכבות ציורית רבה: המרום (המופיע פעמיים, בראש הטור ובסופו) יכול להיות מובן כפשוטו (כמילה נרדפת לשמיים) אבל באותה מידה הוא יכול להיתפס כמטונימיה לאל השוכן בשמיים. ברור שה'מרום' המופיע בסוף הטור (התפילה העולה למרום), משמש באופן מטאפורי לציון התפילה המגיעה לאל. בנוגע ל'מרום' שבראש הטור; כאן נראה שמדובר במרום במובנו הפשוט: השמיים, משכן המזלות, נחרדו משאגת האריה. בכל מקרה, ברקע האנשה זו עומד הפסוק 'אריה שאג מי לא יפחד' (עמוס ג, ח). מורכבותו הציורית של הטור מתבטאת גם בשם העצם המטאפורי שנבחר לשמש כתחליף ל'תפילתנו': 'שאגתנו'. הבחירה במטאפורת השאגה קשורה כמובן לאריה ששאג בראש הטור. השילוב של האמצעים הציוריים שבטור זה עם האמצעים המבניים-סמנטיים (המשחק בשני המשמעויות של 'מרום', והמבנה המעין-כיאסטי [מרום-קול אריה / שאגה (= קול אריה)-מרום) יוצרים מהלך ספרותי מרשים. בניגוד למקרים שהוצגו לעיל בהם פיתוח הלשון הציורית יצר רושם רב, אנו נתקלים גם במקרה ההפוך, שבו עודפות של חומרים ציוריים מעמידה טור סתום מהבחינה הציורית. כך הוא המקרה בטור שלפנינו:

פלגי מים הורידו דמעה כנחל  כי אות בקשת לא ניתן לנו

בראש ובראשונה יש לתת את הדעת להאנשה 'פלגי מים הורידו דמעה' שאליה מתחבר הדימוי 'כנחל'. פלגי מים המורידים דמעה היא האנשה מעניינת דווקא בשל פשטותה. אף על פי שהורדת דמעה היא תכונה של בני אדם, הקישור בין מי הפלג לבין מי הדמעה הוא ברור. מבחינת השדה הסמנטי של הורדת דמעה, הבחירה בה ברורה בשל הקשרה הכללי של הקינה. אולם מה פשר הדימוי 'כנחל'? הדבר הראשון המתמיה היא העובדה שאין שום הבדל משמעותי בין פלג מים לבין נחל, ובשל כך תוספת הדימוי להאנשה לא מוסיפה דבר לציור, ואולי אף מחלישה אותו. ההסבר לתופעה זו טמון כפי הנראה במקורות המקראיים העומדים בבסיס הטור: 'פלגי מים ירדו עיני' (תה' קיט, קלו) ו-'חומת בת-ציון הורידי כנחל דמעה' (איכה ב, יח). הפייטן יצר מעין חיבור של שני ביטויים אלה. הביטוי מתהלים הוא ביטוי מטאפורי-היפרבולי הבא לייצג את מצבו הקשה של הדובר השירי. הביטוי מאיכה יוצר האנשה של חומת ירושלים המתבקשת להוריד דמעות כנחל, היינו לבכות הרבה. בכל אחד מהמקרים הללו הלשון הציורית משיגה אפקט רטורי מרשים. אך חיבור שני המקורות בקינה (כמדומה על הבסיס הפעלי המשותף - יר"ד) יוצר תמונה טאוטולוגית למדי של מים הבוכים כמים. אומנם נראה כי כוונת הפייטן (כפי שבאיכה) היא לכך שהנחלים בכו רבות, אבל הביטוי הציורי בקינה לוקה בסוג של עודפות פנימית בחומרי הדימוי. חציו השני של הטור בנוי לעומת זאת בצורה מחוכמת מאוד. ה'אות בקשת' שבקינה היא אלוזיה להבטחה האלוהית שלא להביא עוד מבול על בני האדם (בר' ט), אלא שאלוזיה זו בהקשרה של הקינה צריכה להיות מובנת שלא בהקשרה המדויק בבראשית אלא באופן 'מטאפורי' כהבטחה לא להביא עוד פורענויות על בני האדם ועל עם ישראל. למורת משמעות 'מטאפורית' זו משמשת האלוזיה גם בהקשרה המקראי הישיר – בשל השדה סמנטי של מים הבא בא – מניעת המבול. הביטוי הציורי של המים הבוכים בראשו של הטור מתקשר אפוא למי המבול הנרמזים בחציו השני. חיבור מתוחכם זה מעמיק באמצעות קשירת הטור כולו למזל 'קשת' על ידי הביטוי שהפעיל את האלוזיה מלכתחילה 'אות בקשת'. כפי שראינו בדוגמאות קודמות, השימוש של הפייטן בחומרים הציוריים, הן המקראיים והן אלו שהוא מפתח או יוצר בעצמו, תורם רבות לעיצובו של הטור ולרושמו.

הלשון הציורית העשירה בקינה מטרתה לתאר באופן מוחשי וקונקרטי את הקושי האנושי מחד, ואת ההזדהות של גרמי השמיים עם הסבל האנושי מאידך. היינו, השבר בעולם התחתון בא לידי ביטוי הן בעולם העליון. מכאן עולה גם נבדלותו של האל משני התחומים, וממילא מתחזקת התעלמותו מהשבר הקוסמי.

הטקסט המלא של הקינה:

אז בחטאינו חרב מקדש ובעוונותינו נשרף היכל
בעיר שחוברה לה קשרה מספד וצבא השמים נשאו קינה ‏

 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
גם בכו במרה שבטי יעקב ואף מזלות יזלו דמעה
דגלי ישורון חפו ראשם כימה וכסיל קדרו פניהם ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

העתירו אבות ואל כלא שומע זעקו בנים ולא ענם
וקול התור זועק במרה רועה נאמן לא היטה אוזן ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
זרע קדש לבשו שקים וצבא השמים שק הושת כסותם
חשך השמש והירח וכוכבים אספו נגהם ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

טלה ראשון צועק במר נפש על כי כבשיו לטבח הובלו
יללה השמיע שור במרומים על כי בכור שור שחו קרניו ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים 

כוכב תאומים חלה מכעס כי דם אחים נשפך כמים
לארץ ביקש לנפול שרטן כי התעלפנו ציחה צמא ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
מרום נבעת מקול אריה כי שאגתינו עלתה למרום
נהרגו בתולות וגם בחורים כי על כן בתולה קדרו פניה ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
סבב מאזנים ובקש תחנה כי נבחר לנו מות מחיים
עקרב לבשה רעד ופחד כי בעקרבים ייסרונו צרינו ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
פני הקשת נהפכו לאחור כי צור דרך קשתו כאויב
צרח דלי כי צפו מים על ראשינו ומבלי דלי מלא חיכינו יבש ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

פלגי מים הורידו דמעה כנחל כי אות בקשת לא ניתן לנו
צפו מים על ראשינו ובדלי מלא חכינו יבש ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

קול גדי נשמע להפסיק קרבן כי גדי ונגדע ושעיר החטאת
רגז ופחד מזל דגים כי כדגים נאחזנו במצודה רעה ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

קרבנו קרבן לא נתקבל וגדי פסק שעיר חטאתינו
רחמניות בשלו ילדיהן ומזל דגים העלים עיניו ‏
 
עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

שכחנו מועד ושבת ביטלנו שדי מסרנו ביד צר וטילטלנו
תמהר גאולה תחיש ישועה תאמר לירושלם שבתי אליה ברחמים ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים
 
שכחנו שבת בלבות שובבים שדי שכח כל צדקותינו
תקנא לציון קנאה גדולה ותאיר לרבתי עם מאור נוגהך ‏

עד אנה בכיה בציון ומספר בירושלים

תרחם ציון כאשר אמרת ותכונניה כאשר דברת
תמהר גאולה ותחיש ישועה ותשוב לירושלים ברחמים רבים ‏
 
תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים.