ספרייה ישנה-חדשה / ד"ר מתן חרמוני, המחלקה לספרות לשון ואמנויות.
עבור מי שמבקש לחקור את תולדותיה של התרבות העברית החדשה, פתיחת האתר של הספריה הלאומית ופרויקט העיתונות היהודית ההיסטורית, משול בעיני לפתיחתת הגניזה הקהירית. העובדה שכל מי שחפץ יכול לשבת ולדפדף היום למשל ב'המגיד' או 'המליץ' כאילו הוא מדפדף באתר של ידיעות אחרונות או הארץ - ובלי חומת תשלום - קוראת לארכיאולוגיה חדשה בתוך הספריות בנות מאתיים וחמישים השנה מאז מאמריו הראשוניים של משה מנדלסון עם הגעתו לברלין באמצע המאה השמונה-עשרה.
האמצעים שעומדים היום לרשות מי שמבקש לרדת לעומק שורשיה של התרבות היהודית המתחדשת הם עכשיו כמעט בלתי מוגבלים. אני בכוונה אומר 'תרבות' ולא ספרות, כי הספרות היפה היתה אמנם הביטוי המזוקק יותר של התרבות העברית המתחדשת, אבל היא ניהלה שיח ער עם כל הסוגות והמופעים התרבותיים בני הזמן: עיתונים, פמפלטים, ספרי מדע פופולארי והרשימה עוד ארוכה.
אפשרות החיפוש והעיון והדפדוף, וכל 'חוויית המשתמש' של החוקר, קוראות עכשיו תיגר על שרשרת המסירה: אתה לא מגיע אל הספרים דרך הפילטרים של כותבים אחרים, אתה יכול להגיע אל הספרים מתוך דפדוף וחיפוש. כך לדוגמא מספר ברנר ב'בחורף' על ביקורו של המו"ס, מוכר הספרים הנודד, בכפר שבו גדל גיבורו ירמיה פייארמן:
ויחד עם זה חשבתי את עצמי למאושר בהחלט בשעה שנמצאה בידי – כמקרה יוצא מן הכלל – פרוטת נחושת לשלם להמו“ס שכר-קריאה. בשאר הימים הייתי רק עומד ומביט על משאת-נפשי בגעגועים רבים ובהכרה מדאיבה, כי לא בידי טובי. גם הסיפורים הקטנים של שמ”ר ו“תלמידיו”: “המנ’ס מפלה”, “געלד פאר פעטש”, “דער ישיבה בחור”, וכאלה לאין מספר, היו לי למשיבי נפש. ופעם הגיע הדבר אפילו לידי כך, של הכינותי את השיעור! נזדמן לי המעשה בשבתי צבי ימח-שמו.
היום, יכול הקורא הסקרן לא רק להסתפק ברשימת הרומנים הפופולארים הקצרה שברנר נותן בידו כהצצה אל תוך סוד התקופה שמוכר רק לו. כעת, בכמה לחיצות עכבר, פרושה בפני הקורא של היום מרכולתם של כל מוכרי הספרים בכל העיירות בתחום המושב היהודי ומחוצה לו.
מנסיוני שלי אני יכול לספר שבזמן שבו כתבתי את הרומן הראשון שלי, 'היברו פבלישינג קומפני' בין 2009 ו-2011, ורציתי בין היתר לראות איך נראו פרסומות בעיתונות יידיש, הייתי צריך לנסוע לספרייה הלאומית, למצוא בקושי כמה מיקרופילמים דהויים של ה'פארווערטס' או ה'פרייע ארבעטער שטימע' ולדלות מהם מידע ככל שיכולתי לדלות מהגליונות הבודדים שהועמדו לרשותי. כעת כל עיתונות יידיש בת כל זמן שתחפוץ, נפרשת למולך בשתי לחיצות עכבר בי שתצטרך לזוז משולחן העבודה.
אבל מילא אני. ניקח למשל את אחד ממחקריו הקלאסיים של חוקר הספרות הידוע דן מירון, הפרק על 'אהבת ציון' של מאפו, מתוך ספרו 'בין חזון לאמת' מ-1979. זהו אחד מספרי המחקר המרכזיים של ספרות ההשכלה העברית ולאורך השנים חזרתי אליו לא פעם ולא פעמיים בהקשרים שונים. בניסיון לתאר את האקלים הספרותי שבתוכו פעל מאפו, מירון מתאר שם את ההשפעה של ספרו של אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי שהתלווה אליו במסעו בא"י, וכתב את רשמיו בגרמנית שזכו לתרגום מאת הסופר המשכיל מרדכי אהרון גינצבורג, מחר האוטוביוגרפיה 'אביעזר'.
אין ספק בתקפות דבריו של מירון וזה גם לא מה שאני מבקש לעשות. אבל אני רוצה להצביע על האופציות החדשות. מי שרוצה לברר היום על הדיאלקטיקה שבתוכה נוצרו היצירות המוכרות יותר בתולדות הספרות העברית, יכול לעשות זאת בשתי לחיצות כפתור. כך למשל, אם אתה מבקש לדעת עוד על האקלים הספרותי שבתוכו נוצר הרומן העברי הראשון' אתה יכול לראות לפניך, בין היתר, את רשימת כל הספרים שיצאו בהוצאת 'ראם' (ROM) בווילנה, בין השנים 1830 ו-1850, בימים שעוד נקראה 'דפוס יוסף ראובן ראם' ולא בשם שזכור יותר, דפוס האלמנה והאחים ראם שהשתרש אחר מותו של המייסד. עבור מי שמבקש לחקור את האקלים הספרותי שבתוכו ראה אור הרומן של מאפו, רשימה שכזו היא נחוצה ביותר.
אבל רשימה שכזו, שמאגדת לתוכה דרך שיתופי הפעולה של הספריה הלאומית את כל הספריות בעולם - שוב, בשתי לחיצות כפתור - לא יכולה היתה להופיע בפני מירון, ולא בפני בריגדה עוזרי מחקר שיכול היה לשכור.
אני נתלה דווקא בענפיו העבים יותר של אחד האילנות הגבוהים יותר, כדי להדגיש כאן נקודה. לאחרונה ראו אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה שלושה כרכים של ספר הקורס 'תולדות הספרות העברית החדשה', שלקחתי חלק בכתיבתם - יחד עם עדיה מנדלסון-מעוז, צפי זבה-אלרן ומי-טל נדלר - שסוקרים מאתיים שנות ספרות עברית מאמצע המאה ה-18 ועד למלחמת העולם השנייה. ההחלטה שלנו היתה לסקור לא רק את היוצרים אלא את הדיאלקטיקה שבין הספרות העברית ומחקר הספרות העברית. בין היתר בתור קביעת הקורפוס, או הצדקת הקורפוס. במובנים רבים ספרי הקורס האלה שנכתבו בעיקר בתחילת העשור הקודם, עוד לפני הדיגיטציה של הספרייה, הם סיכום של המחקר המסורתי.
אלא שמבחינתי לפחות, בתור מי שיש לו לא מעט עניין בספרות היהודית של המאה ה-19, קביעת המסגרת הזו קראה באיזה אופן גם לפריצתה, או מוטב, הרחבתה. גם ממבט סינופטי חטוף למדיי, קל לזהות את שרשרות המסירה בתוך הדיון בתולדות הספרות העברית: הדוקטורט הראשון בספרות עברית על תולדות הספרות העברית הוא מ-1903 ושייך לנחום סלושץ, שהד"ר קלויזנר מאודסא, לחש על אזנו מה לכתוב וגם בא לטקס ההגנה על התזה בסורבון. אבל קלוזנר בעצמו, מי שבשנות השלושים של המאת העשרים יחל בכתיבת כרכי 'היסטוריה של הספרות העברית החדשה' גם הוא לא ממש קרא תיגר או ביקש לבחון קורפוס אלא בעיקר לבסס את מה שבמובנים רבים הוכתב לו על ידי קברניטי הספרות העברית באודסה, ובראשם ביאליק. וכך, 'היסטוריה של הספרות העברית החדשה' חופף במידה רבה את אותם התולדות שהכתיב ביאליק ב'דברי ספרות' שלו, מ'הנער מפאדובה' על רמח"ל ועד 'ומנדלי זקן', כשבבחירה על מי לכתוב ומי צריך להישאר בזכרון מתוך סופרי ההשכלה, יש הצבעה על היוצרים שייזכרו. השוואה דומה אפשר לעשות בין האינדקס של כל כתבי ברנר ל'סילבוס' שקבע גרשון שקד ב'תולדות הסיפורת העברית.' דור החוקרים הבא, אני מעז ואומר (לדור החוקרים הזה, כמעט אחד לאחד, יש נטייה עזה להיעלב), לא סלל נתיבים חדשים, אלא המשיכו והלבישו את אותם הטקסטים במלבושים מחקריים חדשים.
אני בכוונה עוקף כאן את השאלות של קביעת הקאנון כי אני חושב שהיא כבר לא רלוונטית כשמדברים על הספרות העברית של המאה הה-19. ממילא כשקובעים ש'התועה בדרכי החיים' הוא חלק מהקאנון של הספרות העברית החדשה, זה כבר לא יגרום כמעט לאיש לשבת ולקרוא את ארבעת כרכיו. ככלל קשה לי להאמין שהקריאה ביצירות של ספרות ההשכלה - עד להופעתו השנייה של מנדלי בשמי הספרות העברית ב-1886 - יכולה כעת לגעת בנשמתו של קורא עברי בן הזמן כדי להצדיק את 'קאנוניותו', ככל שמדובר בתקופה זו, הקאנון הוא בעיקר תחנות בדרך של התפתחות הספרות והתרבות העברית, ולא יצירות שקהל הקוראים מנהל אתה יחסים רגשיים.
במקום דיון בקאנון, יש כאן אפוא דמוקרטיזציה של הידע בספרות ההשכלה. חלק מהכוח הלא-לגמרי-סימבולי של חוקרים בתחום מדעי הרוח נובע מהגישה שלהם למקורות. קחו למשל את גרשם שלום. הספרייה שלו היתה חלק בלתי נפרד מעיצוב דמותו כחוקר ומבניית הסמכות שלו. והנה, בכמה לחיצות עכבר מופיעה לא רק ספרייתו של ג' שלום (שאותה עוד אפשר לפחות למצוא בספרייה הלאומית) אלא גם הספרייה של שטראשון בווילנא והספרייה של שטיינשניידר באוקספורד פתוחות בפני כל הציבור.
אני לא מבקש כמובן לקרא לסדר את חוקרי הדורת הקודמים. אני חושב עם זאת, שהתמונה שמתקבלת היום, עם פתיחת הספרייה, של התפתחות התרבות העברית לאורך המאה ה-18 וה-19 היא צבעונית ומעניינת ורחבת יריעה בהרבה מכפי ששורטטה עד כה.
ועם כל האוצרות שנפרשו לפניי, אזרתי אפוא חלצי כגבר ולפני שיבואו חברי החוקרים המלומדים ממני, שקטנם עבה ממותני, ויעשו מטעמים מכל השפע הזה, אני מבקש בסדרת הרשימות הקרובות להציג כמה מהטקסטים שנתקלתי בהם בשיטוטי ואני מבקש להזכיר את עצם קיומם בפני הקוראים. קראו וישישו בני מעיכם.
המאמר פורסם לראשונה: במוסף 7 לילות, ספרות ותרבות, ידיעות אחרונות 27.5.2022
קישור לאתר הספריה הלאומית: