מגמות עכשוויות
כשיוצאים לדרך מקצועית, לא תמיד אפשר לנחש לאן היא תוביל. לעתים מגלים שהלימודים נתנו השראה לפרקטיקה מסוג אחר, או שהעיסוק המקצועי מזַמֵן מפגש שמסיט את כיוון הקריירה לגמרי. את לימודי העיצוב אפשר לנצל כדי לקבל כלים וידע בלבד, ואפשר גם להתייחס אל ההיבט המהותי שלהם, זה שמשנה צורת מחשבה ומאפשר התבוננות אחרת על הסביבה.
כשהמעצב והאמן שי עיד אלוני התחיל ללמוד עיצוב פנים, הוא חשב על תכנון של חללים ולא על מפגשים עם זיכרונות ילדוּת בני שבעים שנה. אבל מפגשים כאלה הפכו לחומרים שמהם הוא יוצר, לצד דיונים עם סטודנטים ומחקרים של ילדים. "אני מאמין שהוראה היא סוג של ייעוד, ותמיד מצאתי את עצמי בסיטואציות לימודיות", אומר אלוני, מרצה בדיפלומה - מערך לימודי החוץ של האוניברסיטה הפתוחה. "בגן הייתי מכין סיפורים מאוירים על קופסאות קרטון לקבלות שבת, בצופים הייתי מדריך, ובתואר הראשון הייתי עוזר הוראה ואחר כך מרצה. היום אני מלמד קשישים, צעירים וילדים. התלמידה המבוגרת ביותר שלי היא בת 93 והצעיר ביותר בן שש".
איך הגעת ללמד קשישים?
"כשגרתי באזוּר פגשתי מישהו שהכיר אותי מהצופים, וזכר שהלכתי ללמוד עיצוב ואמנות. הוא שאל אם אני רוצה לפתוח חוג ציור במרכז יום לקשישים. שמחתי, כי היו שם חברות של סבתא שלי וסבתות של חברים. גיליתי שזה ממש לא פשוט ללמד ציור קבוצה עם בעיות מגוונות כגון בעיות ראייה, שמיעה ושיתוק. לכן מדובר בתהליך לימוד איטי מאוד".
ספר על אחד התהליכים הללו
"אחת התלמידות שלי נשארה, בעקבות שבץ, משותקת בצד ימין, שהיה הצד הדומיננטי שלה. במשך חודשים ארוכים ניסיתי כל מיני שיטות וטכניקות כדי לעזור לה לצייר. התחלנו עם מכחולים וצבע וציורים מופשטים, אבל זה לא מצא חן בעיניה. חיפשנו חומרים אחרים וניסינו לפסל ולהדביק. קשה היה גם לתקשר איתה, כי היא לא מדברת בגלל השיתוק, אז אנחנו מתנהלים עם שתי מילים בצרפתית, ווי או נוֹ, וגם בחיוכים גדולים. בשלב כלשהו החלטתי לנסות מרקרים. היא התחילה למלא מרבדי שטחים בנקודות ו-ווים (v) קטנים. כך מייצרים רשתות צבע וכך אורגים שטיחים. היא בונה רשתות של צבע וכך מערבבת את הצבעים. על כל ציור הוא בגודל 30X40. היא עובדת 4-6 חודשים. למדתי ממנה מה זו סבלנות ואיך לא להתייאש. מבחינתי, היא מייצגת את ההגדרה המילונית לאמן".
היו קשישים שהופתעו מהיכולת שלהם לצייר?
"כל קשיש שמתיישב לצייר בפעם הראשונה שואל איך הוא לא עשה את זה קודם. כולם מספרים כמה שהם לא יודעים לצייר וכמה שהם לא מוכשרים, ואז אני אומר להם שאם הם לא ינסו הם לא יידעו ושהגיע הזמן. כולם מתחילים לומר שלא נשאר להם הרבה זמן, ואני עונה שכדאי שיזדרזו. ואז, כשהם טובלים את המכחול בצבע - מתרחש קסם".
האם כולם נשבים בקסם הזה?
"נשים נענות לאתגר יותר מגברים. היכולת שלהן להמשיך להעסיק את עצמן גם במחוזות שלא נגעו בהם גדולה מאשר אצל הגברים, שלהם יש חשש גדול יותר והרבה מחסומים. גברים מתייאשים מהר מאוד, ולא מוכנים לתת הזדמנות למשהו חדש להיכנס לתוך המערכת. לנשים יש נטייה להתנסות בדברים שלא עשו קודם. הן אמיצות ומעיזות יותר".
מה הם מציירים?
"חלקם מציירים מתוך רפרודוקציות, ואחרים מציירים מתוך הדמיון. יש לי תלמידה שמציירת את כל הפנטזיות שטיפחה עוד מילדות: מלכים, נסיכות וארמונות. הציורים שלה נראים כמו ציורים של נערות מתבגרות".
איך משפיעה ההוראה על היצירה שלך?
"אני לא מאמין בהארה, אלא בתהליך. בשיעורים אני מגיע להבחנות חדשות, בוחן את הידע שלי ואת האמונות שלי, ולפעמים גם משנה את דעתי מספר פעמים בקורס. זה מאפשר לי לצמוח כאדם וכאמן. בנוסף, הפידבק שמקבלים מתלמידים והשיח שמקיימים איתם גם מאוד מַפְרים. אני מנסה ללמד באמצעות שיטות שחלקן מומצאות על ידי הסטודנטים עצמם. יש כאלה שהם אנליטיים, אחרים שהם אלכימאים, יש תמטיים וכאלה שחושבים מהבטן. את כל הגישות האלה צריך להפוך לטכניקה, לשיטת עבודה".
ולכן אתה מלמד?
"אני מאמין שהוראה היא סוג של ייעוד. מי שיש לו את זה פשוט נולד עם היכולת להוציא מעצמו החוצה את הדברים שהוא יודע".
* שי עיד אלוני הוא מעצב ואמן. מרצה בקורסים שונים, במסלול לימודי עיצוב ואדריכלות פנים, דיפלומה - מערך לימודי החוץ של האוניברסיטה הפתוחה.
לפרטים נוספים אודות קורס עיצוב פנים
