אילה היתה מבורכת בהרבה משפחות: משפחתה הביולוגית, משפחת מפ"ם ומשפחת האוניברסיטה הפתוחה. אל האוניברסיטה הפתוחה הצטרפה אילה לפני אחת עשרה שנים היא הנחתה קבוצות סטודנטים בקורסים בחינוך ובפסיכולוגיה וסטודנטים מתקשים במסגרת המחלקה לסיוע בלמידה.
במשפחתנו, כבשאר המשפחות, שמרה אילה על עצמאותה ועל פרטיותה ועם זה הפגינה אחריות ונאמנות משפחתית שלא מוצאים רבות כמוה. תמיד היטתה אוזן קשבת לסטודנטים ולעמיתים בבעיות מקצועיות ואישיות, תמיד הגיבה בסבלנות, בחכמה, בטוב לב.
הניגוד שבין שמירת הפרטיות ובין המעורבות בבעיות של אחרים לא היה הניגוד ביחיד בחייה של אילה. לא היו לאילה עניין בפרטים ולא סבלנות לשטויות. אך כשהיה מדובר בסיוע לסטודנט מתקשה היתה לה דבקות במטרה ונחישות רבה. שעות ישבה לבדוק, להסביר, לחזור ולהסביר, להתעקש ולא לוותר. לא היו לא מגבלות של זמן ולא מגבלות של מקום – באוניברסיטה, במכללת רמת גן, בביתו, בביתה, בבית קפה או בכל מקום אפשרי. היא דרשה מהסטודנט להכין מטלה לקראת הפגישה ואם הסטודנט הגיע בלעדיה – השיעור בוטל. לא בכעס, אלא כאקט חינוכי. אין ערך לסיוע כאשר הוא נעשה בחלל ריק. אין זמן לשטויות ולברבורים.
גדי (שם בדוי), סטודנט עיוור, הגיע בלוויית אביו וביקש סיוע בלמידה. זה היה אתגר מתאים לאילה. כל שבוע התייצבו גדי ואביו במשרדה של אילה, והיא היתה יושבת ומקריאה לגדי עמוד אחר עמוד, מסבירה ומסייעת, והוא חוזר ומשנן. כך מידי שבוע בשבוע. גדי סיים שני קורסים באוניברסיטה הפתוחה, וכתב: "בעזרת אישיותה הסוחפת של אילה, הלמידה הפכה עבורי למעיין חיים". חברו יחדיו הנחישות של גדי והאמונה והדבקות של אילה.
גדי התקשה בגלל נכות פיזית. אך היו רבים אחרים – כאלו שלא קיבלו די הזדמנויות בילדותם, עולים חדשים התקשו בעברית, ואנשים ללא הרגלי למידה או מיומנויות מתאימות. כל מקרה נתפס כאתגר. רבים חבים לאילה לא רק את הצלחתם בלימודים אלא בעיקר את השינוי בדימוים העצמי – ממצב של הרגשת נחיתות יחסית, תחושת קיפוח והערכה עצמית ירודה, למצב של אמונה ביכולת האישית, בכוח הרצון ובסיכויים להצליח.
מה שנתפס בעינינו כנתינה ללא גבול, נתפס בעיני אילה כהתנסות חשובה, אחת מיני רבות. לנסות, לחבוק, לראות, לטעום – זה היה פן מרכזי בחייה של אילה. כל יום הוא יומיים. כל שנה – שנתיים. חיים מגוונים במקומות, באנשים, ובפעילויות: אתיופיה, אלבניה, רוסיה, בים, ביבשה, באוויר – סקרנות ללא סוף ורצון לספוג כמה שיותר.
ממך, אילה, למדנו שאפשר לתת ובאותה שעה לקבל. לתת ובאותה שעה להינות. לבלוע, לגמוא, לקלוט, לספוג – כמה שיותר ומהר. כאילו אמר לה לבה שיש למהר.
חיים קצרים היו לך אילה. קצרים מדי. הספקת כל כך הרבה – אין בכך נחמה. את זיכרון עצוב ועם זאת נפלא.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
(הדברים נאמרו על-ידי פרופ' רות בייט-מרום על קברה של אילה הרוש, ביום ג' בסיון תשנ"ו, 21.5.96)