נינה פינטו-אבקסיס
ד"ר נינה פינטו-אבקסיס הייתה מרכזת הוראה במחלקה לספרות ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה, ובתואר השני בלימודי תרבות, וכן עבדה במכון סלטי באוניברסיטת בר אילן.
היא נולדה ב-1971 באשקלון, למשפחה שמוצאה מהקהילה היהודית שבעיר טטואן, בירת מרוקו הספרדית. מילדותה דיברה את שפת החכתייה, הספרדית היהודית של צפון מרוקו.
היא למדה ספרות ולשון עברית באוניברסיטה העברית עבדה ברשת א של קול ישראל, וכן שימשה כתבת המשטרה בעיתון "הארץ". ב-2008 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא הומור של כינויים בקרב יהודי טיטואן דוברי החכתייה, ולאחר מכן פרסמה את עבודתה בספר הטווס, המגוהץ וחצי האישה בהוצאת יד בן צבי, ועליו זכתה בפרס בן צבי לחקר קהילות ישראל.
ב-2017 ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלה סיפורים אינטימיים, המורכב מסיפורים קצרים שבמרכזם מספרת-גיבורה בת דמותה. על ספר זה קיבלה את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הספר עובד לבמה בבימוי אמיר קריאף, והוצג בהצלחה בכל רחבי הארץ.
בחודש יוני 2019, ראה אור ספרה השני מחר אני הולכת, שבו כתבה על התמודדותה, באומץ חסר פשרות, עם מחלת הסרטן.
לאחרונה עבדה ד"ר פינטו-אבקסיס על ספר מחקר נוסף, טיטואן – אתר של מגעים בין תרבויות, הבוחן את היחסים שהתקיימו באזור בין היהודים לנוצרים ולמוסלמים. רשות המחקר של האוניברסיטה הפתוחה תמכה בספר, והוא יראה אור בקרוב.
נינה הייתה דמות דומיננטית ואהובה בחיי המחלקה. בצד המקצועיות שלה ורמתה האקדמית הגבוהה היא הייתה מורה מצוינת, והקדישה תשומת לב רבה לסטודנטים.
היא הייתה אדם מלא תשוקת חיים ועשייה, הומור ואירוניה מחויכת, שלא חדלו גם לנוכח ייסורי המחלה, והשפיעה על חברים ועמיתים עם יושרה יוצאת דופן, נדיבות רבה, מאור פנים, רגישות ויופי.
נינה פינטו-אבקסיס נפטרה בגיל 48, והשאירה בעל ושני ילדים, אִילי ונועה.
יהי זכרה ברוך.