זמנים - גיליון מספר 106

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

סמיכות הזמנים שבין הופעת "עיר הגנים" הראשונה (לצ'וורת', 1904) ו"פרבר הגנים" הראשון (המסטד, 1906) באירופה להקמת השכונה "אחוזת בית" (1909) בארץ ישראל, וכן דמיון פיסי מסוים ביניהם, גרמו לחוקרים לקשור בין התופעות ואף לכנות את "אחוזת בית" "שכונת גנים". מיקי זיידמן ורות קרק בוחנים בפרוטרוט את קווי הדמיון ואת ההבדלים בין האידאלים והתבניות של תנועת "עיר גנים" באירופה (תנועה חברתית אנרכיסטית אשר חרתה על דגלה את הרחבת איכות החיים בפרברים לכלל האוכלוסייה) לבין הכוונות והתקנות של מייסדי "אחוזת בית", ציונים בעלי שאיפות בורגניות, ששאבו השראה, בין היתר, מן הדגם הקולוניאלי של היבדלות פיסית ותרבותית של האירופאים מן הילידים. עם זאת, טוענים המחברים, החלתו של המסר האוניברסלי של תנועת "עיר גנים" על הדגם של "אחוזת בית" יצרה קו מנחה לכלל ההתפתחות העירונית היהודית בארץ ישראל משנת 1909 ועד סוף תקופת המנדט והיא מוסיפה להשפיע עד ימינו.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בניין גימנסיה "הרצליה", שבנייתו החלה בשנת 1909 לפי תכנונם של בוריס שץ ויוסף ברסקי, היה לסמל להשקפת העולם של אחד העם ושל הציונים יוצאי אודסה, וראשיתו של סגנון אדריכלי ציוני "עברי" בארץ ישראל. יוסי קליין סוקר את התוכניות השונות להקמת "אחוזת בית", את חילוקי הדעות בין זרמים אידאולוגיים שונים בתנועה הציונית לגבי המודלים שיש לאמץ, את הדמויות המרכזיות שניסו לעצב את האדריכלות היהודית בארץ ישראל והיו מעורבים בתכנון השכונה ובניין הגימנסיה, ואת בליל הסגנונות – אוריינטלי, כמו-תנ"כי, אירופי מודרני – שנוצר לבסוף בדרך של פשרה בין האסכולות השונות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

התעודה מופיעה במלואה בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

תמי רזי בוחנת את קיומה של תרבות שוליים של בני-נוער בתל-אביב בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים כביטוי לתת-תרבות עירונית של נעורים. תרבות שוליים זו צמחה כחלופה לתרבות הנעורים ההגמונית ביישוב באותן שנים, תרבות שהייתה מגויסת למעשה הלאומי ומזוהה ברובה עם ערכי החלוציות וההתיישבות העובדת. לטענתה, קיומה של תרבות השוליים של הנוער בתל-אביב חושף פנים לא-מוכרות של היישוב בכלל ושל ההיסטוריה של תל-אביב בפרט, ומאפשר לצייר דיוקן מורכב יותר של החברה היישובית, שלא הייתה עשויה מקשה אידאולוגית אחת כפי שנוטים לעתים להציגה במחקר.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ערים מעורבות בישראל הן זירה למאבק על מרחב וזהות הניטש זה כמאה שנים. בין ערים אלו בולטת יפו במורכבות יחסיה עם תל-אביב. מערך יחסים טעון זה מעלה שאלות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות לגבי זהות העיר ועתידה, שעמן מתמודדים התושבים והממשל מאז סיפוחה לתל-אביב ועד היום. על סמך הצהרות של מנהיגים, מחזות פופולריים ופזמונים מוכרים, אירועים דרמטיים ופעילות של ארגונים שונים בחיי העיר, בוחן דניאל מונטרסקו את הדימוי המסוכסך של יפו בתרבות הישראלית. את המתח שבין השאיפה להתמזגות לרצון להתבדלות, או בין בליעה להפרדה מרחבית, מסמן ומנציח המקף שבין "תל-אביב" ל"יפו" בשמה הנוכחי של העיר. מערך הייצוגים התרבותיים של יפו ממקם אותה בתווך בין תפישה רומנטית של עיר בעלת עומק היסטורי לבין זיהויה כזירה של אלימות פוליטית, בין ראייתה כמקור של זהות וערגה (בעבר הרחוק) לבין סמל של אחרות ואיבה (בעבר הקרוב) – מושא שסוע של פחד ותשוקה. המאמר מתחקה אחר שלושה מופעים היסטוריים של אוריינטליזם תרבותי משנת 1948 ועד לעת האחרונה, שבה צמחו יוזמות תרבותיות חדשות ולהן תביעות לאזרחות שוויונית ולשיתוף פעולה דו-לאומי בעיר.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

זאת היא הארץ (1935) הוא אחד הסרטים המוקדמים שנעשו בארץ ישראל, סרט כמו-תיעודי, שבא להציג את תולדותיו של המפעל הציוני מראשיתו. הסרט מתמקד בעיקר בחיי החלוצים, החקלאות והפרחת השממה. באתוס הציוני ההגמוני לא היה מקום להתלהבות מן העיר, שהצטיירה על-פי-רוב בעיני האידאולוגים כתוצר של התרבות התעשייתית הקפיטליסטית. עם זאת בחר יוצר הסרט, ברוך אגדתי, לכלול בסרטו קטע ארוך שעניינו העיר תל-אביב, וזו איננה מוצגת בהכרח באורח שלילי. מדוע? שואל חזקי שוהם, ומציע תשובות אחדות, שבאות להדגיש בעיקר, כי כמו כל אידאולוגיה, גם תפישת העולם הציונית הייתה מורכבת ורב-קולית יותר מכפי שנהוג להציגה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשנת 1937 התפרסמה בבואנוס איירס שבארגנטינה פואמה ביידיש, תל-אביב: פואמה מאת ראובן יפָה, ובה תיאור מפורט של העיר תל-אביב באותם הימים. אין זו יצירת מופת, טוענת ברברה מאן, אך היא משקפת יחס אחר אל "העיר העברית הראשונה" מאשר זה שבא לידי ביטוי בשירה העברית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כדי לברר מנין שאב המשורר את השראתו, בוחנת מאן את הפואמה בהקשר של השירה העברית בת-הזמן (שלונסקי ואלתרמן, למשל), על רקע פואמות עירוניות רוסיות (כמו פרש הברונזה של אלכסנדר פושקין) ובהשוואה לשירה ביידיש שנכתבה במרכזים יהודיים נוספים (כגון בניו-יורק). בשביל המשורר ביידיש, בין שביקר בארץ ישראל ובין שלא, הייתה תל-אביב גם מחוז גלותי, המזכיר את הבית הישן, ולא רק עיר של התחדשות וניתוק מן הגולה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

נחום גוטמן צייר את תל-אביב בראשיתה בסגנונות משתנים וסיפר באמצעותם סיפור מיתי: על עיר שקמה מלב החולות כחלק ממפעל חלוצי ומאבק בטבע, עד לניצחון שבא לידי ביטוי בייסודה של עיר בורגנית כמו-אירופית בשנות השלושים. הסגנונות המתחלפים של ציוריו, טוען יצחק שנל, משרתים את המסרים שגוטמן ביקש להעביר לצופה, וכן את רוח התקופה באמנות ובמציאות החברתית. נחום גוטמן, על-פי פרשנות זו, היה סוכן מרכזי בעיצוב הדימוי המיתי של העיר בתודעה הציבורית, וזאת אף שהמיתוס אינו עולה בקנה אחד עם הסיפר ההיסטורי-האקדמי על העיר שנוסדה כשכונה נוספת בפאתי יפו הערבית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

תל-אביב הקטנה של שנות העשרים והשלושים כבר הייתה עשירה במופעי תאטרון, וכבר אז עסקו רבים מהם – מחזות, מערכונים, מופעי להקות – באופיו הייחודי של המטרופולין בתוך ההוויה הישראלית. גד קינר ממקד כאן את המבט בשפע הייצוגים של העיר תל-אביב במחזות שהועלו מאז שנות השישים ועד ימינו על הבימה של הקאמרי – התאטרון של תל-אביב. תל-אביב לא הוצגה בהם בדרך-כלל באורח ראליסטי, אלא כדימוי "מיתי" כלשהו: כמחוז חפץ ל"פרובינציאלים" שמגיעים אליה מן הפריפריה, או כהתגלמות הניכור, הבדידות, הריקנות והאכזריות של החברה העירונית המודרנית – אוטופיה ודיסטופיה. מנתן אלתרמן ועד חנוך לוין, ממחזות בשֵירות האתוס החלוצי-הציוני ועד ביקורת נוקבת פוסט-ציונית על החברה הישראלית, מקומדיות קלילות המתרחשות בתל-אביב המתירנית והחילונית ועד המחזָה של מעשי טבח, מבתי-הקפה המסמלים אותה ועד דירות שיכון עלובות – ריבוי הדימויים של תל-אביב בתאטרון העירוני הוא כקלידוסקופ המתהפך בשלל צבעיו.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בכתיבה המקובלת על ההיסטוריה של תל-אביב נהוג לתאר את העיקרון המארגן שלפיו נבנתה העיר, כשילוב של גנים וגינות ואלמנטים מן הטבע המקומי בסביבה האורבנית החדשה. במאמר זה אריק זכים בוחן את התוצרים התרבותיים והאמנותיים של שנות השלושים, התקופה שבה חוותה תל-אביב תנופת בנייה עצומה, וטוען, כי הטבע של תל-אביב הוא מבנה מומצא ומתוכנן לא פחות מהאדריכלות בסגנון הבאוהאוס ומן התוכנית של העיר. יתר-על-כן, העיר תל-אביב עצמה נבנתה בדמיון הקולקטיבי באמצעות שורה של תוצרים תרבותיים בני אותו זמן – שירה, קולנוע, אמנויות הבמה, אדריכלות – כחלל טבעי וילידי לא פחות מאשר השדה, הפרדס והכרם, שהיו אבני היסוד במרכזה של ההיסטוריה הטבעית של פלשתינה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 106 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן​.