סיפור החונכות של ליאת נגאוקר עם ירון (שם בדוי):
אתחיל בזה שהייתה לי שנה נפלאה, שנה שבה זכיתי להיות החונכת של ילד מקסים, רגיש ומלא אהבה .
הגעתי לשנה הראשונה שלי בפר"ח עם הרבה חששות, תהיתי לעצמי מה יהיה? איך אסתדר עם החניך? מה יקרה אם לא נסתדר? בסיום מפגש ההצמדות ליהי הרכזת סיפרה לי באופן אישי על ירון והמשפט שנחקק בזכרוני הוא "שלעיתים יש לירון התפרצויות זעם", יש לציין שאני עובדת עם ילדים זמן רב, נתקלתי בהתפרצויות זעם והתמודדתי עימם, אך עדיין היה לי חשש מה אעשה כשאתקל בהתפרצות. ליהי מיהרה להרגיע אותי ואמרה שאין ממה לחשוש ושמדובר בילד מקסים, עם משפחה תומכת ואכן כך היה.

הגעתי לפגישה הראשונה בביתו של ירון , אמו קיבלה אותי בזרועות פתוחות. הרגשתי שהיא וירון חיכו ל"גלגל הצלה" הזה. ביני לבין ירון היה "קליק" מהרגע הראשון. פגשתי ילד רגיש, עדין נפש עם לב ענק. בפגישה הראשונה הוא כבר סיפר על המתרחש בבית ספר לפרטי פרטים ועל החברים שמציקים לו . לאחר ששיתפתי את אמו במה שנאמר, הסתבר שהיא לא ידעה את כל הפרטים הללו. ההרגשה שירון בחר לשתף אותי בפעם הראשונה ברגשותיו, היכולת להיות אוזן קשבת וכתף עבורו הייתה נפלאה.

אמו בחרה להעביר (בצדק!) את כל הנאמר למחנכת של ירון. לאחר הפגישה השניה עם ירון
החלטתי ללכת לבית ספר ולדבר עם המחנכת על מציאת פתרונות עבור בעיותיו החברתיות
והלימודיות הרבות של ירון. לצערי, בית הספר והמורה לא שמו לב אליהן ירון היה נוטה להתפרץ,
אך בית הספר לא הבינו ממה נבעו התפרצויות זעם.

תוך שיתוף פעולה עם אמו, הבנו לאחר זמן מה כי ההתפרצויות נבעו מתסכול של חוסר הצלחה
וחוסר הבנה מצד המחנכת אשר לא סייעה לו לפתור את בעיותיו, אלא רק התנגשה בו. במהלך
שנה זו ירון סולק פעמים רבות מבית הספר מבלי שגורמים מקצועיים בבית ספר ניסו להבין ממה
זה נבע והאם בכלל מדובר באשמתו.
לאחרונה ירון החל טיפול פסיכולוגי. במסגרת הטיפול, ירון "שפך את ליבו" בפני הפסיכולוג, סיפר
את כל חוויותיו הנעימות והלא נעימות אשר עובר בבית הספר. בהתייחס לדבריו, החליט פסיכולוג לשלוח אותו לבדיקות ואבחונים שונים אשר הראו שירון לקוי למידה, דיסלקט ודיסגרף.
הקשר שלי עם אמו הפך להיות על בסיס יומי, היא מתייעצת איתי בכל הנוגע בירון ומשתפת במה שעובר עליו. היו לה חששות לקראת הפגישה עם הפסיכולוג, הסברתי לה שמדובר בטובתו של ירון. לאחר הטיפול ראינו שיפור משמעותי בהתפרצויות הזעם ואף אט אט נעלמו לגמרי. ירון
מאוכזב מאוד מהתנהלות בית הספר, הפך להיות ילד עצוב והאמא טוענת שאני קרש ההצלה שלו ושרק איתי הוא מוכן לשבת ללמוד, לדבר ולשתף. אני רואה זאת כשאני מגיעה אליו הוא תמיד  שמח שאני באה , אוהב את יציאתנו המשותפות מהבית. ירון שמח אפילו אם אנחנו רק יושבים ולומדים, הוא יודע שלאחר מכן יגיעו גם המשחקים, מה שמעלה לו מוטיבציה ללמידה.

במהלך החונכות הרגשתי שזכיתי באח קטן. היו לנו המון יציאות משותפות, למשל: יצאנו לראות
סרטים בדימונה מספר פעמים )לירון זאת הייתה חווית קולנוע ראשונה!(, יצאנו לקניון , למרכז
עופרים ירון נהנה מאוד מהכנת יצירות ובניית קשרים חברתיים עם ילדים חדשים וניטרליים.
בנוסף, יצאנו פעמים רבות לפארק שעשועים, שיחקנו כדורגל וכדורסל, התנדנדנו בנדנדות ובעיקר דיברנו המון על הכל ולעומק.
במסגרת הפרויקט "תעביר את זה הלאה" בחרנו ללכת יחד ל "בית אבות שירלי" חילקנו שקיות
במבה לקשישים, חוויה שבהחלט לא תשכח עבור שנינו.
ראיתי את ההתרגשות בעיניו של ירון כאשר קשישים כה שמחו לקבל מחווה קטנה כמו זו.
לאחר מכן הלכנו לבקר גם את סבא שלי ז"ל, מדובר במפגש מרגש במיוחד היות וחודשים לאחר מכן סבי הלך לעולמו. ירון הגיב בצורה קשה לאובדן, שאל המון שאלות והתעניין. פגישה נוספת שזכורה היטב הייתה בפורים- אני וירון הלכנו לבית כנסת לשמוע קריאת מגילה, ירון התרגש מהמעמד ולבסוף גם קיבל שקית הפתעה.


לסיום, זכיתי להיות חונכת של ילד מקסים ולהיכנס למשפחה מדהימה ולהרגיש בת בית. זכיתי
לרכזת מדהימה שהייתה שם בשבילי בכל רגע נתון, שהייתה לי למשענת ברגעים הקשים, תודה על הכל. הייתה לי שנה מלאה באתגרים, חוויות משמעות והמון הנאה.
תודה.