צביקה כספי, בוגר טרי של האו"פ, מספר על התמודדותו עם לימודים אקדמיים כסטודנט עם מוגבלות

"אבל מה עושים עכשיו? ללא עבודה, ללא מקצוע שעליו עמלת 17 שנה, ללא פרנסה ויכולת להשתכר, עם נכות ושיתוק באמה הימנית ושלל פגיעות נוספות? צריך להתמודד עם טיפולים, גידולים, כימותרפיה תוך ורידית, ניתוחים אינסופיים ומושגים מפחידים כמו crps, קוצב, אלקטרודות, נוירומות, עצב רדיאלי ודימום תוך גולגולתי. מה לעזאזל אני עושה עכשיו עם כל זה באמצע החיים?

 

שמי צביקה כספי, בן 44, אב לעומר, שקד ולין, נשוי לאורית. נכון, אני נכה ומושתל, אבל אני לא מרגיש שונה מכל אחד ואחת מכם.
אני נזכר ברגע ההוא שבו ישבתי ושאלתי את עצמי שאלות קשות, בעיקר לאן אני ממשיך מכאן, לאחר שנים רבות של עבודה והתמקצעות שנקטעו ברגע. אני חייב ללמוד. אני חייב לעשות הסבה מקצועית ולהצטייד גם בתואר אקדמי, שיאפשר  לי לעמוד בשורה אחת עם כל דורש עבודה אחר ולמצוא שוב את מקומי במעגל המועסקים.
כן, לא ויתרתי לעצמי, לרגע לא נחְתי ולא חיכיתי להנָחות מאיש – ידעתי שהכול בידיים שלי, ורק אני יכול לקבוע בעצמי את המטרה הלא פשוטה ולעמוד בה. הייתי חייב לבחור בין דעיכה לבין פריצה, בין מאבק לנַצח את המצב בכל מחיר לבין השלמה עמו. בחרתי לא להישבר, לא להיכנע, להגשים את החלום שחלמתי, כפי שעשיתי כל חיי."

בתוך זמן קצר בחרתי כיוון. כמה שנים קודם למדתי ניהול רכש וקניינות, והחלטתי להתמקצע בתחום ולהפוך למנהל רכש בכיר (CPM). למדתי בהנאה צרופה, והוסמכתי בהצלחה. אך זו הייתה רק המשוכה הראשונה במרוץ. מה עם לימודים אקדמיים ותואר?

בחנתי אינסוף אוניברסיטאות ומכללות. בדקתי מי מהן תוכל לספק לי גמישות, מקצועיות ומערכת שיעורים ותכנים ברמה גבוהה מספיק. מי תוכל ללוות אותי ולסייע לי לחזק את האני הפנימי שלי, את היכולות להתמודד לבד עם כל אתגר ולא להישבר, באיזו מהן יתייחסו אליי בסופה של הדרך כאל מי שסיים לא כנכה או מוגבל, אלא כשאר הסטודנטים. האוניברסיטה הפתוחה ענתה על כל הדרישות האלה.

כך התחיל הרומן הארוך שלי עם האו"פ. במהלך הלימודים הכרתי לא רק את צוות המרצים, שהפיח בי פעם אחר פעם תקווה ועורר בי את התשוקה לעבור שלב ועוד שלב, אלא גם התמזל מזלי לפגוש את אנשי "מדור צרכים מיוחדים ונגישות". "המלאכים" האלה היו מגדלור לי ולרבים נוספים. הם תמכו בנו ימים ולילות, דאגו, שאלו, ביררו, הנגישו, מצאו פתרונות, לא ויתרו, נלחמו, והעניקו לנו את הזכות לעמוד כמו כל אחד אחר במטלות ובמבחנים, כדי שנוכל לסיים בכבוד ובהצלחה.

והנה הגיע היום, ולאחר שעמלתי רבות קראו בשמי מעל הבמה: סיימתי כבוגר ואף בהצטיינות. בין הדמעות, אולי מתוך הבנה שונה ובוגרת, נמחקו באחת כל הכאבים והמלחמה של השנים האחרונות. לרגע שכחתי את שמונת הניתוחים הקשים והתשיעי שבדרך, את חוסר השינה בלילות (מזל שיש ממ"נים ועבודות סמינריוניות לכתוב), נשכחו הזרמים בגוף, הנכות, הכאבים האדירים -  כל מה שעמד להכניע אותי ולמנוע ממני מלהמשיך עד קו הגמר ולחצות אותו.

לאורך כל שנות לימודיי באוניברסיטה לא נתתי כמעט לאיש להבחין בקשיים שלי. דאגתי לשמור על דיאלוג פורה וקצת משועשע בכיתה, ולעתים אפילו אתגרתי את המרצים. מעולם לא ביקשתי הקלות או דחיות, כי ראיתי בעצמי שווה בין שווים. לא ויתרתי על הגשת מטלות בזמן ועל איכות העבודות הסמינריוניות. אפילו סייעתי לסטודנטים אחרים שביקשו עזרה, וחיזקתי אישית ונפשית כאלו שלא עמדו בקשיים ונשברו באמצע הדרך.

הלימודים באוניברסיטה הפתוחה הם אתגר עצום. שיטת הלימוד הייחודית והרמה האקדמית הגבוהה דורשים יכולת ומשמעת פנימית. אך למרות הכול, צלחתי את המסע הזה בזכות נחישות ועבודה עצמית, ולעתים גם קצת פיזית.

אני גאה על כך שהאוניברסיטה שבחרתי ללמוד בה לא רואה בנו לא נכים ולא מוגבלים, אלא סטודנטים שזקוקים לנגישות מעט אחרת. בזכותה אני ורבים שכמותי מסיימים את לימודיהם.

כתבה לי פעם מורתי: "אדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לעוף מעלה מעלה... בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף. אם תפסיק מעופה לרגע, הרי היא צונחת ונופלת."  תודה ענקית לכל הצוותים באוניברסיטה, למדור נגישות, לדיקן ולסגנו, ולכל הסטודנטים שלמדו אתי ולפעמים סבלו מעט אבל חייכו. זכיתי להגשים אתכם את החלום שלי.