סוללה של מומחים גברים שמדברים על נושאים שברומו של עולם היא מחזה נפוץ באמצעי התקשורת. גברים מסבירים על ענייני ביטחון, מפרשים מהלכים פוליטיים, או מתייחסים לנושאים רפואיים. בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לכך שסוללה של דוברים גברים מאפיינת גם כנסים מדעיים, וגם תחומים שיש בהם הרבה נשים. גברים מוזמנים לשאת את הרצאות המליאה החשובות ביותר בכנס, ומושבים שלמים כוללים גברים בלבד. סוללת דוברים גברים זכתה למילה חדשה באנגלית – manel – שילוב של גבר ופאנל.
מצב זה משקף בחלקו את הרוב הגברי בסגל הבכיר במוסדות האקדמיים, ובעיקר בדרגות הבכירות. אם יש יותר חוקרים מחוקרות באופן כללי, אין פלא שיש יותר דוברים מדוברות בכנסים מדעיים. ואולם, המצב משקף גם את התפיסה החברתית הרווחת ולפיה דיבור סמכותי בפני קהל מתאים יותר לגברים מאשר לנשים. ברור לכל שחוקרות, כמו חוקרים, חייבות להציג את ממצאיהן ולקבל משוב על עבודתן בכנסים מדעיים. אם לחוקרות יש פחות הזדמנויות לעשות זאת, המדע יוצא נפסד. יתר על כן, חוקרות ותיקות שנתקלות במיעוט דוברות בכנסים מדעיים מרגישות הדרה, וחוקרות צעירות מפסידות חשיפה למודלים לחיקוי.
מארגני הכנסים המדעיים מסבירים שהם מזמינים דוברים לפי מומחיותם, ולא לפי מינם. גם נשים מעדיפות שיזמינו אותן בגלל מומחיותן, ולא כדי שהכנס יהיה תקין מבחינה מגדרית. מארגני כנסים טוענים שאין מספיק נשים בתחום, או שהם פנו לנשים וכולן סירבו; חוקרות מובילות אכן מדווחות שהן עייפות מלמלא את תפקיד ה"דוברת התורנית" בכל כנס שבו חסרות נשים. מחקר משנת 2017, שהתמקד בכנסים בנוירו-אימונולוגיה, הראה כי בכנסים המובילים בתחום היו פחות דוברות מדוברים, והדגיש שחוקרות שהישגיהן היו מרשימים באותה מידה כמו אלה של הגברים שהרצו בכנסים הללו כלל לא הוזמנו אליהם. בדיקה של הגורמים שהשפיעו על היחס המספרי בין דוברים לדוברות בכנס הצביעה על גורם מעניין: היה אפשר לנבא את מספר הדוברות בכנס על פי ההרכב המגדרי של הוועדה שארגנה אותו.