מאמר זה עוסק ב"רוח המקום" (sense of place) באדריכלות של אחד האדריכלים הקאנוניים במדינת ישראל – אריה שרון. באמצעות ניתוח של נדידת הידע האדריכלי מאירופה לישראל ומשם לאפריקה ובחזרה למזרח ירושלים, מברר המאמר אם למקום שבו מתוכננת האדריכלות ונבנית יש משמעות, אם קיימים מקומות בעלי משמעות יתרה ומה משמעותה של האדריכלות הילידית כאפיק ליצירת מקומיוּת. הדס שדר וחיים יעקובי ממקדים את הדיון בשתי גישות אדריכליות תאורטיות שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה: האתיקה הברוטליסטית והנטייה לעבר האדריכלות הילידית (vernacular). שתי הגישות גם יחד ביקשו אותנטיות ושתיהן ניכרות באדריכלות הישראלית ובעבודתו האדריכלית של אריה שרון בשלושת העשורים הראשונים למדינה. המאמר מראה שסוגיית רוח המקום הייתה מרכזית בזהותו האישית, המקצועית והלאומית של אריה שרון, כל עוד יושמה במקום משמעותי בשבילו – במדינת ישראל.
המאמר מופיע במלואו בגיליון 136 של זמנים. אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.
לרכישת הגיליון לחצו כאן.
בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים הועלתה הצעה לבנות בישראל אתר לאומי מרכזי להנצחת חללי המלחמות. בשנת 1978 אישרה ועדת שרים להקים את האתר בהר איתן מערבית לירושלים. במהלך שנות ה-80 הובא "חוק הר איתן" לאישור בכנסת, ובשנת 1987 אושרה תכנית המתאר. ואולם, למרות בחירת תכנית אדריכלית והשקעת 40 מיליון שקלים מכספי המדינה (נוסף על תרומות), אתר ההנצחה המרכזי בהר איתן לא הוקם מעולם. במאמר זה טוען עידן ירון שכישלון המיזם היה צפוי וידוע מראש, ונבע בחלקו מהכוונה להקים אתר מונומנטלי בעל נרטיב היסטורי מקודש וחתום. ירון סבור שהדרך להתמודד עם זיכרון ציבורי כואב היא באמצעות "אנדרטאות שוללות־מונומנטליות" (counter-monuments), כגון האנדרטה שהקים הפסל מיכה אולמן בכיכר בבל (Bebelplatz) שבברלין.
תחיית הדיבור העברי בארץ ישראל מילאה תפקיד מרכזי בבניית היישוב החדש, אך לא תמיד זכתה למקום הראוי לה במחקר ההיסטורי. חוקרים אחדים אף טענו שלא היה צורך בתחיית הדיבור כי העברית לא מתה, או שאנשים החלו לדבר בעברית עוד לפני פעילותם של אליעזר בן-יהודה וחבריו לדרך. חוקרים שהכירו בחשיבותה של תחיית הדיבור לא תמיד ראו בבן-יהודה את "אבי" תחיית הדיבור העברי בארץ. במאמר זה טוען נתן אפרתי שבן-יהודה השכיל למנף נסיבות חדשות, שנוצרו בארץ מאמצע המאה התשע-עשרה – ובמיוחד הימצאותם של יוצאי פזורות שונות, שהעברית הייתה לשון תרבותם המשותפת – לכיוון הפיכתה ללשון מדוברת משותפת לכולם. הוא גם היה הראשון שהכיר בקשר החיוני שבין הדיבור העברי ובין בית-הספר העברי ומוריו. סופרים עבריים בולטים קראו תיגר על ניסיונותיו העקביים של בן-יהודה לחדש ולהרחיב את הלשון. בלט ביניהם ש"י עגנון, שהמשיך כל חייו את ריב קודמיו הנערצים – ביאליק, ברנר וליפשיץ – עם בן-יהודה.
סומליה, השוכנת לחופי האוקיינוס ההודי בקרן אפריקה, נמצאת במוקד ההתעניינות העולמית מאז פרוץ מלחמת האזרחים במדינה בראשית שנות ה-90 של המאה העשרים. לצד המאבק הצבאי המתמשך בין כוחות שונים ברחבי המדינה, מתקיים גם מאבק על שכתוב הנרטיב ההיסטורי של המדינה והמיתוסים הפוליטיים המלווים אותה מאז תקופת הכיבוש הקולוניאלי בשלהי המאה התשע-עשרה. כמקרה מבחן למאבקים אינטלקטואליים אלו, רואי בר שדה מנתח את הוויכוחים ההיסטוריוגרפיים בנושא מרד הדרווישים (1920-1899). הוא בוחן את הדרכים השונות שבהן הוצג מאורע היסטורי זה, ומראה כיצד כוחות שונים בסומליה ומחוצה לה ניסו להשתמש בסיפור המרד כאמצעי לקידום מטרותיהם השונות.
מאז כניסת כוחות הקואליציה לעיראק בשנת 2003 אימצו רבים בתקשורת, בפוליטיקה ואף במחקר האקדמי את "הנרטיב הכיתתי" להסברת גורלה העגום של המדינה המתפוררת. במאמר זה בוחנת נוגה אפרתי את הנרטיב מהזווית המגדרית וטוענת כי הוא נסמך באופן הדוק על "נרטיב הצלת הנשים העיראקיות" המסרב לגווע. התבוננות ביקורתית בהיסטוריה של נשים בעיראק ובמאבקן לקבלת זכויות מפריכה כמה מהנחות היסוד של ההסבר הכיתתי. ייצוגה של עיראק כמדינה "שסועה" והגדרת נשותיה כמושא להצלה נוטים להתעלם מהמעורבות הזרה בעיראק ומהשפעותיה הרבות.
המאה הארבע-עשרה באירופה התאפיינה באירועים קשים: רעב, מלחמות בלתי-פוסקות, שינויים אקלימיים ומגפת הדבר. מאה זו נחשבת על כן לאחת הקשות בהיסטוריה של אירופה. ואולם, דווקא בעידן מועד לפורענות זה הומצאה האופנה – תחילה באיטליה ובדרום צרפת, ומשם התפשטה לכלל המרחב האירופי. במאמר זה מבקשת שושנה-רוז מרזל להראות שהמצאת האופנה קשורה קשר הדוק למאורעות הטראומטיים של אותה מאה ולרצון של חלק מבני התקופה להשתעשע, להתענג ולנצל את החיים עד תומם. חלוצי האופנה חשו שעולמם התערער, ומנהגי לבוש קודמים, שנתפשו כקוד מחייב וקבוע, לא היו תקפים או מחייבים עוד.
פעמים רבות אנו נוטים לראות בחפצי יודאיקה מזכרות מיושנות וחביבות מימים עברו, נחלתם של אנשים מבוגרים שומרי מסורת ושל אוצרים של מוזיאונים יהודיים. מאחורי חפצים אלו, ומאחורי חפצים בכלל, מסתתרים סיפורים היסטוריים מרתקים ואף שאלות רלוונטיות לימינו ולזהותנו. במאמר זה קטיה אויכרמן מראה כיצד חפץ טקסטיל מסורתי, אבנט תורה שנוצר בגרמניה בשנת 1836, מגלם בחומריותו את הדילמות הפוליטיות והדתיות שעמדו בפני יהודי גרמניה בזמן תהליכי האמנציפציה במאה התשע-עשרה. דילמות אלו עדיין קיימות בימינו, ועל כך תעיד צורת ההצגה העכשווית של האבנט במוזיאון.
"תרבות חומרית" של אסירים באושוויץ ‒ האם היה דבר כזה? אם כן, כיצד ניתן לחקור אותה ומה אפשר ללמוד ממנה על החיים והמוות בזמן השואה? במאמר זה מבקש נח בנינגה לענות על שאלות אלו ולהראות שמדובר בדרך מרכזית להבנת מחנות הריכוז וההשמדה. עד היום זכתה התרבות החומרית במחנות לתשומת לב מועטה בלבד, אף שתיאוּריה היו חלק אינטגרלי מעדויות הניצולים ומספרי הזיכרונות שכתבו. חקר התרבות החומרית של האסירים באושוויץ מעלה דמות של חברה מלאת סתירות, המתקיימת על גבול הכְּ לָ יָ ה: בעוד אסירים רבים גוועו למוות בעבודת פרך וחוסר תזונה, מעטים אחרים הצליחו, גם אם רק באופן זמני, לשרוד ולעתים אף לשגשג. ההתחקות אחר התרבות החומרית של האסירים דרך נרטיבים של ניצולים מאפשרת ראייה מחודשת של אחד מאתרי הרצח המרכזיים ביותר בשואה.
לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.
נקודת התפנית בפילוסופיה של האמנות במאה העשרים הייתה המחלוקת שהחלה בשנות ה-50 בין המודרניזם הפורמליסטי ובין הפילוסופיה המושגית. כפי שמיכל גל מסבירה במאמרה, הפורמליסטים סברו שהתכונות המהותיות לחפץ האמנותי הן התכונות החומריות והמבניות – שנקלטות באמצעות החושים – וכי התכונות שאינן חומריות, כמו משמעות או רעיון, הן חיצוניות לו. לעומתם פילוסופים מושגיים, ובראשם ארתור דנטו (Danto), מחשובי האסתטיקנים במאה שעברה, הדגישו שיצירת האמנות היא "משמעות מגולמת בחומר" ושקליטה תבונית של משמעותו של חפץ אמנותי היא תנאי הכרחי להיכרות עם תכונותיו החומריות. בסיס המחלוקת בין האסתטיקה המודרניסטית-פורמליסטית לבין האסתטיקה המושגית נסב מאז על מעמדו האונטולוגי של החפץ האמנותי.