זמנים - גיליון מספר 107

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

החוק הבריטי האוסר על סחר בעבדים, שהתקבל בפרלמנט הבריטי בשנת 1807, היה בגדר תופעה חריגה ביותר בהתנהגות הפוליטית באירופה באותן שנים. החוק התקבל בעקבות לחץ ציבורי שלא נודע דוגמתו בעבר, ולא באמצעות הפגנות או פעולות אלימות, אלא הודות לגיוס מאות אלפי חתימות על מספר רב מאוד של עצומות. סימור דרשר דוחה את הטענות, שהיו לבריטניה מניעים כלכליים או אינטרסים אחרים להפוך באחת מן המדינה הפעילה ביותר בסחר העבדים האטלנטי למעצמה הראשונה שאוסרת על הסחר ומנסה לכפות מדיניות זו אף על המעצמות האחרות. בעידן שבו הושגו האידאלים של תנועת הנאורות – שוויון, חירות ואחווה – במהפכה ובמלחמה, השיגה דעת-הקהל באנגליה הישג מפואר ללא כל שפיכות דמים, והובילה בסופו של דבר לצמצום ניכר של הסחר בעבדים ושל העבדות בעולם המערבי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

מרידת עבדים גדולה שפרצה במושבה הצרפתית סן-דומנג (Saint-Domingue) בשנת 1791 הובילה, אחרי סדרה של מלחמות ומאבקים, לעצמאותה של הרפובליקה בשנת 1804 – כך קמה האיטי, המדינה הראשונה העצמאית של עבדים משוחררים. דייוויד גגס בוחן את ההסברים השונים שניתנו על-ידי היסטוריונים למטרות שהניעו את המורדים, לסיבות להצלחתה של המהפכה ולמידת ההשפעה שהייתה לה על ההחלטות של מדינות אחרות לאסור על הסחר בעבדים ולבטל את העבדות. הוא מראה, שהמהפכה בהאיטי סיפקה חומר תעמולה, הן לשוללי העבדות והן לתומכים בה, ולפיכך ההשפעה של מהפכה זו על סיום עידן העבדות במערב הייתה מעורבת ומורכבת ביותר.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

אחרי שחוקקו את החוק האוסר על סחר בעבדים, ובייחוד מאמצע המאה התשע-עשרה, פעלו הבריטים באופן נמרץ להפסקת הסחר, לעתים תוך התעלמות מן החוק הבינלאומי והפרתו. לא רק מניעים הומניטריים הנחו את המדיניות הבריטית בעניין זה. רובין לוֹ בוחן שלוש פרשות, שבהן לא היססו הבריטים להפר ברגל גסה ובהתנשאות את הריבונות של המדינות האפריקניות. בין היתר השתמשו הבריטים בהגדרת השליטים האפריקנים כראשי שבטים, שאינם ראויים להגנה של "חוק האומות", ואת המסחר שניהלו בעבדים כפעילות פיראטית – ובדרך זו הצדיקו התערבות צבאית שתוביל בסופו של דבר לקולוניאליזם הבריטי באפריקה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מראשית המאה התשע-עשרה היו בארצות-הברית קבוצות שהציעו, מסיבות ומניעים שונים, להחזיר את העבדים ואת השחורים החופשיים לאפריקה. יקותיאל גרשוני מספר את קורותיו של מפעל ההתיישבות של שחורים אמריקנים באפריקה על ממדיו המעשיים והרעיוניים. הוא סוקר את ההצלחות והכישלונות ואת התהליך שבו הוקמה ישות פוליטית עצמאית בשליטת המהגרים, היא ליבריה. האידאלים שבשמם הוקמה ליבריה היו לקוחים מן האתוס של הלבנים: הפצת הדת הנוצרית והתרבות המערבית בקרב האפריקנים ה"פרימיטיבים". אולם במרוצת הזמן, כתוצאה מנסיבות משתנות, התהפכו האידאלים על-פיהם והתרבות המערבית שימשה הצדקה להסתגרות ולהתבדלות של המהגרים, האמריקו-ליברים, כמיעוט שליט.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

אף שחלפו כמאתיים שנה מאז ההכרזה על ביטולו החוקי של הסחר בעבדים, וכמאה ועשרים שנה מאז תחילת ביטולה של העבדות בחוק, בגאנה עדיין ניכרים סימנים לקיומה של עבדות – בשרידים היסטוריים ובגילויים חדשים לגבי המציאות בהווה. בין שלל הסיבות לכך, מתמקדת אלה קרן בקווי ההמשכיות במדיניותן של חוף הזהב הקולוניאלית ושל גאנה העצמאית. הן השלטון הבריטי והן השלטון העצמאי בגאנה אימצו – מנימוקים שונים ובדרכים מגוונות – מדיניות אשר אפשרה את שימורה של מורשת העבדות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בארצות-הברית במאה התשע-עשרה, נכפתה על חלק מאוכלוסיית העבדים השחורים הגירה נוספת אל אזורי המטעים, בין היתר בגלל הפסקת הסחר בעבדים מאפריקה. בעקבות עקירה זו התחוללה תמורה עמוקה באורח חייהם ובתרבותם של השחורים. מיכל סובל מביאה דוגמאות של שני מוקדי תרבות אפריקניים בדרומה של ארצות-הברית – בניו אורלינס התוססת והמעורבת ובג'ורג'יה הנחשלת – ומסבירה כיצד התרבויות שנוצרו בהן היו רקע לעולם הדימויים של הצייר ביל טריילור (Traylor), שביטא את הזעם והשאיפות הכמוסות לנקם של אוכלוסייה זו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

האם הסתיימה באחרונה (אביב 2009) המלחמה בצ'צ'ניה, שראשיתה בשנת 1991? יקטרינה סוקיריאנסקאיה, אנתרופולוגית רוסייה שעבדה באוניברסיטה בגרוזני, בירת צ'צ'ניה, פרסמה לפני כשנה מאמר, ובו ניתוח מעמיק של הזרמים האידאולוגיים, המניעים הפוליטיים והחברתיים והזיכרונות ההיסטוריים המורכבים שהדריכו את הפלגים הצ'צ'ניים השונים, הן הבדלנים והן המבקשים להוסיף להשתייך לפדרציה הרוסית. הלאומיות בקווקז, כך מסתבר, לובשת צורות אחרות לגמרי מן הלאומיות החילונית במדינות המערב. רגשי איבה אנטי-רוסיים בצד הערכה לברכה שהביא עמו המשטר הסובייטי, מסורות של נקמת דם וכן התגברות של אסלאם פונדמנטליסטי – כל אלה יוצרים שם בשני העשורים האחרונים תמהיל מיוחד במינו, שאיננו קל לפענוח ואף אינו מנבא טובות לעתיד לבוא.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשנים 1814-1800 היה חצי-האי האיטלקי נתון תחת שלטונו של נפוליאון בונפרטה. בשנת 1802 הקים נפוליאון בצפון איטליה רפובליקה והוא היה נשיאה, ובשנת 1805 הוא הפך אותה לממלכה והכתיר עצמו למלכהּ. באיטליה הנפוליאונית, כמו במדינות אחרות שסופחו לאימפריה הצרפתית, הנהיגו השלטונות גיוס עממי לצבא מדי שנה. אלכסנדר גראב בוחן את מידת ההתנגדות שעוררה מדיניות זו בקרב האיטלקים ואת השיטות השונות שנקטו כדי להשתמט מן השירות הצבאי, וכן את המאמצים הרבים שהשקיעו השלטונות כדי לאכוף את הגיוס ולהרחיב את שורות הצבא. מדיניות הגיוס, הוא טוען, חיזקה את השלטון המרכזי של המדינה מחד גיסא, אך הייתה הסיבה העיקרית לאיבה כלפי השלטון וערערה את יציבותו מאידך גיסא.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 107 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.