זמנים - גיליון מספר 92

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

באסלאם, כמו בשתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, התקיים זרם מיסטי, הצוּפיות, שהדגיש את הדבקות שבלב ואת ההתנהגות המוסרית והסגפנית כדרך הנכונה להתקרבות אל האלוהים. דפנה אפרת בוחנת את הזיקה בין הממדים התאורטיים לממדים החברתיים בתהליך הפצת הצופיות על גווניה השונים במרחב של ארץ ישראל בימי-הביניים. החל מסוף המאה העשירית הרחיבה הצופיות את השפעתה במרחב זה והפכה מוקד משיכה לקהילות של מבקשי-דרך ואוהבי האל. לצד התופעה האוניברסלית של התפשטות הצופיות, היו לזרם זה בארץ ישראל מאפיינים ייחודיים הקשורים לקדושת הארץ ולמגעים עם הנצרות.

מה היה טיב היחסים בין הקהילות השונות בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים? האם התנהלה ההתיישבות היהודית על-פי דפוסים של השתלטות קולוניאלית כבחלקים אחרים של העולם, או שמא הייתה מיוחדת במינה בקשריה עם האוכלוסייה המקומית? אביבה חלמיש בוחנת את העמדות השונות בסוגיה זו בספרות המחקר הישראלית, ועושה את דרכה ב"שדה המוקשים" האידאולוגי אל הצגת עמדה ברורה משלה, תוך שימוש זהיר במונחים טעונים וניתוח בהיר של סוגיות רגישות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

 המרד הערבי-הפלסטיני בשנים 1936-1939 לא היה פרי יוזמתה של הנהגה ממוסדת. הוא היה תוצאה של דינמיקה חברתית, פוליטית ותרבותית מורכבת, שהבשילה לידי פרץ ספונטני. האנרגיה של המרי טלטלה את המנהיגויות הוותיקות ויצרה חדשות. לחברה הפלסטינית לא הייתה "מדינה בדרך" ומערכת של מוסדות אזרחיים המסוגלים למלא לאלתר את מקומה של ממשלת המנדט הבריטי. בסערה שנוצרה נדרשה החברה עצמה, ומנהיגיה המיטלטלים, לבנות בתנאי לחימה גם מערכות ממשלתיות של שירותים וסדר. מוצטפא כבהא בוחן את מערכת המשפט שצמחה בתנאים אלה מתוך היכולות הספונטניות של המנהיגות והחברה. תולדות בתי-הדין של המרד משקפים את המצב הפלסטיני בכללותו באותה העת, ומאירים מזווית נוספת הן את מקורות כוחו והן את מאפייני חולשתו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

כיצד מבטאים אמנים, במאי קולנוע, את פצעי העבר הלאומי הקרוב? בשנות השבעים של המאה העשרים יצרו את הסרטים הפלסטיניים, העלילתיים והדוקומנטריים, אנשים שילדותם עברה עליהם בצל הטראומה של המפלה בשנת 1948, ובבגרותם הם נאלצו להתמודד עם התוצאות של המלחמה בשנת 1967 ועם אירועים לאומיים טראומטיים נוספים. התרפקות על עבר אידילי, האומללות של ההווה והציפייה לגאולה לאומית מסוג זה או אחר בעתיד, הם מוטיבים אופייניים ליצירות התרבות של עמים פזורים בגלות או תחת כיבוש. נורית גרץ וג'ורג' חלייפי בוחנים כאן מקטע אחד מתולדות הקולנוע הפלסטיני, ומבהירים באילו אמצעים קולנועיים בחרו אז היוצרים להציג את הטרגדיות שפקדו את עמם, וכיצד צורת הביטוי הקולנועית משקפת ראיית עולם ותפישות זהוּת שרווחו באותם ימים בחברה הפלסטינית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

האוכלוסייה הדרוזית בישראל מונה כיום כ-113,000 נפש. הציבור במדינת ישראל מתחנך, בבתי-הספר ובאמצעות התקשורת, על התפישה לפיה הדרוזים הם עדה נפרדת מן האוכלוסייה הערבית, המוסלמית או הנוצרית, ועל הדימוי של ברית אמיצה בין עדה זו לבין היישוב היהודי בארץ ישראל. אילנה קופמן בוחנת את התפתחותן של פרשנויות שונות למשמעות של מערכת היחסים בין הדרוזים ליהודים בארץ ישראל ובמדינת ישראל - האומנם "ברית דמים" או שמא "ברית לא-קדושה" בין בעלי אינטרסים משני הצדדים - ומציבה את המחלוקת במסגרת הפולמוס העכשווי בקרב היסטוריונים על אודות הנרטיב הציוני.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בדווים, בני שבטים נוודים או נוודים-למחצה, שחיו על קווי התפר בין האזור החקלאי הפורה למדבר, היוו חלק ניכר מאוכלוסיית מצרים. אולם, כיוון שהם עצמם לא השאירו תיעוד היסטורי כלשהו משלהם, המידע על אודותיהם נסמך על מקורות שנכתבו בידי אחרים. מן המקורות הללו מצטיירת אוכלוסייה זו, בדרך-כלל, באופן לא-אוהד ולא-מחמיא - כבוזזים ושודדי דרכים, שהטילו חִתתם על האוכלוסייה הכפרית ועל שיירות המסחר והעלייה לרגל. ראובן אהרני מסביר, כי אם בוחנים את כל המקורות הקיימים בקפידה, מתגלה שהמציאות ההיסטורית הייתה מורכבת יותר: לצד העיסוק בשוד וביזה, מילאו הבדווים, קבוצה גדולה ולא-הומוגנית, גם תפקידים מרכזיים בכלכלה, במלחמות ובמערכת השיטור של מצרים בין המאה השש-עשרה למאה התשע-עשרה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

חלקים גדולים מצפון אפריקה, המַגְרִבּ, היו פרובינציות של האימפריה העות'מאנית החל מן המאה השש-עשרה ועד למאה התשע-עשרה. אחת הפרובינציות הללו, אלג'יריה, רכשה לעצמה - בעיקר בקרב משקיפים מערביים - תדמית של אלימות, שחיתות ואנרכיה. טל שובל בוחן, בעזרת מקורות אירופיים ומוסלמיים, את העובדות ההיסטוריות, ומציע תיאור מתון לאין שיעור. בים התיכון התנהלה מלחמה בין אניות של מדינות אירופה לאלה של הפרובינציות העת'מאניות, מלווה באלימות ובלקיחת עבדים בשבי משני הצדדים; מצבם ומעמדם של העבדים הנוצרים באלג'יריה לא היה נורא ממצבם של העבדים המוסלמים באירופה, ואולי אף טוב ממנו; השלטון באלג'יריה ידע תקופות ממושכות של רגיעה וסדר; והפרק הקולוניאלי, שנפתח עם הכיבוש הצרפתי, היה כרוך באלימות לא פחותה. התדמית של אלג'יריה העת'מאנית, מסתבר, הייתה במידה רבה פרי של תעמולה עוינת - כמו רבים מן הדימויים השליליים בהיסטוריוגרפיה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים ראו רוב החוקרים האירופים את האסלאם באפריקה כגורם שהתפשט מדרום לסהרה למטרות של נישול וסחר עבדים. גם כאשר החלה התעניינות מעמיקה יותר באפריקה עצמה ובתרבויותיה, הייתה נטייה להתעלם מן האסלאם בחלקים אלה של היבשת או לייחס לו תפקיד שולי בלבד. רק בעשורים האחרונים, טוענת אירית בק, החלו מלומדים - אירופים ואפריקנים - לבחון את האסלאם האפריקני כהלכה ובלי המטען של דפוסי חשיבה קולוניאליסטיים ודעות קדומות. עם זאת, במידה מסוימת נסגר מעגל, כיוון ששבה ועלתה התפישה הרואה באסלאם איום על התרבות המקומית. ההיסטוריה של אתיופיה, על אף הייחוד שלה במרחב האפריקני, משמשת דוגמא מאלפת לגלגולים ביחס אל האסלאם האפריקני.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בהרר, עיר עתיקה ומבוצרת באתיופיה של ימינו, נוצר בשלהי המאה התשע-עשרה עימות מיוחד במינו בין חברה אסלאמית עממית-מסורתית לבין מודרניזציה שהיבא עמו הכיבוש המצרי של העיר וסביבתה. לא היה זה פרק בעימות הקלסי בין מערב נוצרי-אימפריאליסטי לבין חברה אסלאמית מתגוננת, אלא בין שתי חברות אסלאמיות, אשר לכל אחת רקע שונה ותפישות שונות של אסלאם, זהות וקדמה. אבישי בן דרור דן בכיבוש ובמפעל המודרניזציה המצברי בהרר, שהיה חלק מן הניסיון של הח'דין אסמאעיל לכונן "אימפריה אפריקנית". המפגש בין המצרים לחברה העירונית והשבטית בבירת האסלאם בקרן אפריקה היה יוצא דופן בהשוואה למפגשים דומים במרחב שכבשו המצרים באותה עת בין הנילוס וחוף ים סוף. המורשת הפוליטית והדתית של העיר מצד אחד, והתשומות המיוחדות של המצרים מצד שני, הפכו את הרר לזירה מעניינת במיוחד של מפגש בין תרבויות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.

לרכישת הגיליון לחצו כאן.

במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה הקודמת התבססו משני עברי ים סוף שתי ישויות עצמאיות, שאיחדו דת ומדינה באופן הדוק. היחסים בין אתיופיה הנוצרית לבין ערב הסעודית האסלאמית-הוַהַאבִּית, לא עמדו אותה עת במרכז הווייתן. ואולם, "פרשת אתיופיה" (בלשון הימים ההם, "פרשת חבש") בשנת 1935 - איומו של מוסוליני לכבוש את אתיופיה - יצרה קשר ישיר בין קיסרותו של היילה-סלאסה לממלכתו של אבן סעוד. בעד לאספקלריה זו, של פרק צדדי-לכאורה, בוחן חגי ארליך את תולדותיהן של שתי המדינות הללו ואת עולם מושגיהן במאה העשרים. פרק זה מהווה גם רקע למפגש דרמטי המתחולל בימינו בין נצרות לאסלאם באתיופיה מצד אחד, ורקע ישיר מצד שני לאחד הקרעים המסעירים עתה את עולם האסלאם כולו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 92 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן.