הצלמות דורותיאה לאנג וסאלי מאן יצרו בשנות ה-30 (לאנג) ובשנות ה-90 (מאן) של המאה העשרים גוף עבודות מרשים, שמייצג את נופי ארצות-הברית. עם זאת, עבודותיהן לא הוכנסו לקנון צילום הנוף האמריקני, שהורכב ברובו מצלמים גברים לבנים, אלא התפרשו בהתאם לסטראוטיפים שלפיהם הדרום האמריקני הוא אזור כושל המזוהה עם חטא תקופת העבדות, ובהתאם להטיות מגדריות המציגות דימויים שיצרו נשים כשולִיים, רגשיים ואישיים. איילת כרמי בוחנת את דרך התקבלותם של תצלומי הנוף של לאנג ומאן, ומראה כיצד הייררכיות מגדריות ואזוריות עיצבו את הקנון של צילום הנוף האמריקני, ומילאו תפקיד מכריע בכינון זהויות לאומיות ומרחבים גאוגרפיים.
המאמר מופיע במלואו בגיליון 139 של זמנים. אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.
לרכישת הגיליון לחצו כאן.
ההתיישבות היהודית בסין מוזכרת כבר בכתביו של הנוסע הוונציאני מרקו פולו בסוף המאה השלוש-עשרה. ראשיתה בסוחרים יהודים שהגיעו מאירופה בדרך המשי כבר במאה התשיעית. בשלהי שנות ה-30 של המאה העשרים, כאשר הקהילות היהודיות בגרמניה ובאוסטריה היו שרויות במצוקה אל מול התנכלויות המשטר הנאצי, ומדינות מערביות חזקות ונאורות כמו ארצות-הברית ובריטניה אטמו את לבן ואת שעריהן בפני פליטים יהודים – הייתה זו דווקא שנגחאי הרחוקה שקלטה אותם, אף שבאותה תקופה שלטה בעיר יפן, לימים שותפתה של גרמניה הנאצית. אהרן שי חוזר אל החודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה ואל היוזמה ההומניטרית של ממשלת סין ליישב פליטים יהודים באחד האזורים הנידחים אך הפוריים שלה, חבל יונאן שבדרום-מערב הארץ, בסמוך לגבול עם בורמה, היא מיאנמר של היום. הדיונים סביב היוזמה חושפים מצד אחד את אהדת הממסד הסיני כלפי היהודים ואת נכונותו לסייע להם בשעת צרה ומצוקה, ומצד שני גם את שיקוליו הרחבים, היותר פרגמטיים – שגם בגללם, יוזמה מרחיקת ראות ונועזת זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל.
כאשר גבר טוען בבית-המשפט כי אשתו לשעבר בהיריון ממנו חרף הכחשותיה – כיצד אפשר לבדוק זאת, ומי אחראי לכך שזכותו ליורש לא תישלל ממנו? בית-המשפט הרומי נדרש לסוגיה זו במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה, וקבע כי יש למנות מיילדות מטעמו שיבדקו את האישה, ובמקרה הצורך ישגיחו עליה במהלך הריונה. זוהי דוגמא אחת לאופן שבו האם הרומית הושפעה מהתפשטות הרפואה בתקופה הקיסרית, בעקבות הפצתו של ידע רפואי ברחבי הערים הגדולות בעולם הרומי. עידו יזרעלוביץ' סוקר מקורות רפואיים, משפטיים ותרבותיים מהתקופה, ומראה מה היו הציפיות מהאם הרומית בתקופת ההיריון, במהלך הלידה ובגידול הילדים.
כאשר מסופר בספרי השו"ת או בספרי המצוות על ילד שהלך לבית-הספר ואביו ליווה אותו – היכן הייתה אימו? מחקר על תרבות היומיום היהודית בארצות אשכנז בימי-הביניים מבוסס לרוב על מקורות שאינם מתארים את תפקידן של הנשים. כדי להשלים תמונה זו יש להיעזר בסיפורים, שהם כלי חשוב ביותר להעברת מסרים ולחינוך, והיו נפוצים ביותר בחייהם של נוצרים ויהודים בימי-הביניים. אלישבע באומגרטן מתמקדת בדמויותיהן של ארבע אימהות המופיעות בשלושה סיפורים שמצויים בקובץ עברי מהמאה השלוש-עשרה הידוע בשם ספר המעשים. היא מתארת כיצד אותן אימהות לא רק מניעות את הסיפור אלא גם מפגינות סמכות בתחומים שנהוג לחשוב עליהם כעל גבריים, כמו ניהול משק הבית והנחלת אידאולוגיה דתית. כך היא מראה כיצד בתקופה שבה לא היו ספרי הדרכה של ממש, הסיפורים הללו שימשו להכוונה של הורים בכלל ושל אימהות בפרט.
"מאה לירות הייתי נותנת, כדי שיהיה לי ילד. / להחזיק ילד שמח, שנשאתי בגופי" - כך נכתב בבלדה אנגלית משנת 1663, שבמרכזה זוג חשוך ילדים. חוקרי משפחה שעסקו בילודה בעת החדשה המוקדמת נטו להדגיש שיקולים מעשיים כמניעים להיריון, כגון ירושת שם ונכסים או צורך בידיים עובדות, ומנגד המעיטו בחשיבותם של שיקולים אישיים ורגשיים של ההורים לעתיד. דפנה אורן-מגידור בוחנת יומנים אישיים וחליפות מכתבים של נשים וגברים אנגלים בני המאה השבע עשרה, ומראה כי תפישה זו נכונה באופן חלקי בלבד, וכי לעתים הרצון בילדים אף עמד בניגוד לשיקולים הכלכליים של בני הזוג. לטענתה, לאנשים רבים בתקופה זו - ובעיקר לנשים - הייתה כמיהה לילדים שהושפעה מרגשות אישיים ומתפישות חברתיות שראו בהורות מימוש של ציווי דתי, של ייעוד אישי ושל זהות מגדרית.
לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.