זמנים - גיליון מספר 129

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

מניינן ופיזורן של טחנות מים בדוכסות פונטייה (Ponthieu) שבצפון־מערב צרפת במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה משמשים את קרין ואן דר בק כמקרה־בוחן לאופן שבו מבנה השלטון וגודל הנחלות השפיעו על נכונותם של שליטים בימי־הביניים להשקיע באימוץ טכנולוגיות. מהמחקר עולה, כי שליטים נטו לבנות יותר טחנות דווקא באזורים שבהם היו נחלות קטנות באופן יחסי, אף שרווחיותן באזורים אלה הייתה נמוכה מבאזורים שבהם הנחלות היו גדולות והשליטים נהנו מתנאים מונופוליסטיים. ההסבר לכך נעוץ ברצון להגדיל את משך הזמן שהקדישו האיכרים לגידול תבואה באמצעות צמצום הזמן שהקדישו לטחינתה. הפיצול הפוליטי תרם אפוא להוזלת מחיר הקמח, לעלייה ברמת החיים ולצמיחה הכלכלית שאפיינה את ימי־הביניים המאוחרים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מעמדן של בנות אצולה בוונציה בתקופת הרנסנס המוקדם נבחן במאמר זה באמצעות עדויות על יכולתן להשתמש בנדוניותיהן לאריגת מערכת קשרים בין־משפחתיים. מסד נתונים של מאות צוואות של נשים פטריקיות והתמקדות בשאלה של החזרת הנדוניה בתום הנישואים מאפשרים לסטנלי קוג'נאקי להציג מסקנות חדשניות בנושא זה. לטענתו, השילוב בין עלייה מתמשכת בערך הנדוניות מאמצע המאה הארבע־עשרה עד ראשית המאה השש־עשרה, מערכת חוקים שאפשרה לאישה לבחור למי להוריש את הונה, ההגנה שסיפקה מערכת המשפט של ונציה לזכות זו, וכן התמיכה של משפחות המוצא של הבעל והאישה באבטחת הנדוניה – כל אלה הותירו בידי הנשים הללו כוח כלכלי לא מבוטל, שהתבטא גם במעמדן החברתי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאה השבע־עשרה ידועה בתולדות אירופה כתקופה של מלחמות ומהפכות, שהיו לא רק עקובות מדם, אלא אף יקרות להחריד. בעתות חירום כאלה נאלצו לעתים ממשלות לתת לחיילים באופן זמני שטרות חוב במקום לשלם להם מיד במטבעות ממתכות יקרות. ואולם במושבות האנגליות בצפון אמריקה, ובייחוד במסצ'וסטס, נוצרו תנאים מיוחדים, שנגרמו בחלקם על־ידי התהפוכות הפוליטיות באנגליה, ואלה הולידו חידוש מוניטרי של ממש – שטרות שתפקדו ככסף בעצמם וייתרו את הצורך במתכות יקרות. דרור גולדברג מתאר ומנתח את הניסיונות השונים שנעשו באירופה ובמושבות להתגבר על המחסור במטבעות, עד שלקראת סוף המאה נמצא הפתרון הייחודי במושבה הפוריטנית, פתרון שיהיה במרוצת הזמן למודל לשטרי הכסף ברחבי העולם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מושג היזם הוא מושג מרכזי בהיסטוריה כלכלית. יואל מוקיר מבקש לכלול בו גם "יזמי תרבות" ולהראות כיצד הם השפיעו על התפתחויות בכלכלה בכך ששינו תפישות והשקפות של בני דורם ושל הדורות הבאים. שינויים תרבותיים בעת החדשה המוקדמת הובילו לשינויים מוסדיים והודות להם התגלתה באירופה נכונות רבה יותר לחדשנות. נכונות זו יכולה לשמש כהסבר משכנע, נוסף על הסברים שניתנו עד כה, לזינוק שעשתה אירופה אחרי שנת 1750 בהשוואה לציוויליזציות אחרות. כדוגמא ליזם תרבות מסוג זה מביא מוקיר את פרנסיס בייקון (Francis Bacon) ומצביע על תרומתו לתהליכים שאִפשרו את המהפכה התעשייתית.

במהלך המאה התשע־עשרה הארוכה חלה תפנית חשובה בעמדות השליטים באימפריה העות’מאנית ובאיראן תחת שלטון הקַאגַ'ארים ביחס לכיבוד זכות הקניין הפרטי. עד תחילת אותה מאה היה נוהג המוּצַאדַרַה – הפקעת רכושם של פקידים בכירים, סוחרים גדולים ובעלי רכוש אחרים על־ידי השליטים – בגדר תופעה ידועה ולעתים גם רווחת. אף שהשריעה מכירה בזכות הקניין הפרטי וגם תובעת לכבד אותה, היא גם מכירה בזכות השליט בנסיבות מסוימות להפר זכות זו ולהפקיע קניין פרטי. הקונפליקט בין שתי גישות אלה הגיע לשיאו במאה התשע־עשרה עם התחזקותן של שתי קבוצות חברתיות – הפקידות הבכירה באימפריה העות’מאנית והסוחרים הגדולים (תֻגַּ'אר) באיראן. שתי קבוצות אלה הצליחו להביא באופן הדרגתי לשינוי בעמדת השליטים ביחס לשימוש במוצאדרה. על רקע התפתחויות ונסיבות מיוחדות בכל אחת מהמדינות הנדונות, השליטים התחייבו לכבד את זכות הקניין הפרטי ובמרוצת הזמן חוקקו חוקים שנועדו לעגן את הזכויות האלה כאחד מיסודות הסדר החברתי. גד גילבר מציג את תהליכי השינוי ואת הגורמים להם בשני המרכזים הפוליטיים הגדולים של המזרח התיכון.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

כלכלנים גילו זה כבר את השפעתן של ציפיות על עיצוב המצב הכלכלי. כפי שמסביר נתן מרקוס, הדבר נכון במיוחד כאשר בוחנים את הקשר בין ציפיותיהם של אנשים, רמת האינפלציה והנטייה לחסוך או לצרוך. המאמר דן באירוע כלכלי־היסטורי חשוב אך מוכר פחות מפרשות דומות במאה העשרים במדינות אחרות: האינפלציה הדוהרת (היפר־אינפלציה) באוסטריה בשנים 1922-1921, שהקדימה את ההיפר־אינפלציה בגרמניה בשנים 1923-1922. מה היו הציפיות של האזרחים האוסטרים באותן שנים ואיזה תפקיד הן מילאו בהחרפת המשבר ובהתייצבות שבאה אחריו? ציפיות האזרחים נדונות כאן לא רק כתופעה כלכלית אלא גם כתופעה תרבותית ופוליטית, בין היתר דרך האספקלריה של קריקטורות בנות הזמן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ברומן ההיסטורי חוטים מקשרים (The Thread, תרגמה שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012) מתארת הסופרת האנגלייה ויקטוריה היסלופ (Hislop) את עולמם המטלטל של יוונים ותיקים, פליטים אנטולים ויהודים בסלוניקי – גברים ונשים שעסקו בסחר בבדים, בחייטות ובתפירה עילית, וחיברו בין רכיביו השונים של המרקם האתני בסלוניקי – בתקופה שמתום מלחמת העולם הראשונה ועד להלניזציה של העסקים היהודיים בתקופת הכיבוש הנאצי של יוון. אורלי מירון מביאה מקבץ של תעודות ששרדו מן הארכיון של בנק אמר (Amar), שהיה בבעלות יהודית, ובוחנת באמצעותן בראייה מיקרו־היסטורית את תעשיית הטקסטיל ואת התמורות שהתרחשו בעיר היוונית הגדולה בשנות ה־30 – שחזור של עולם שהיה ונעלם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ענף ההדרים, שהיה ענף הייצוא העיקרי של הארץ, נתפש בתודעה הישראלית כעשייה ציונית חלוצית אקסקלוסיבית. אולם ענף ההדרים הערבי־הפלסטיני קדם לציוני ובמשך רוב התקופה עד שנת 1948 עלה עליו בהיקף השטח ובהיקף הייצוא. על סמך מגוון מקורות משחזרים מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי את דמותו של ענף הפרדסנות הערבית בפלסטין/ארץ־ישראל עד מלחמת 1948 ואת האנשים והמשפחות שעסקו בו. הם מצביעים על דפוס מיוחד שנוצר בתקופת המנדט ביחסים בין שני המגזרים הלאומיים – היהודי־הציוני והערבי־הפלסטיני – של הענף. לטענתם נוצר בתחום זה מרחב ניטרלי, שבו התגבשה תודעה משותפת, היברידית, של העוסקים בפרדסנות. אולם בעקבות המלחמה בשנת 1948 היו רוב הפרדסנים הפלסטינים לפליטים או ל"נפקדים־נוכחים" ורכושם לא הושב להם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשנות ה־70 של המאה העשרים עברה צ'ילה תהפוכות דרמטיות מאוד. בשנת 1970 עלה לשלטון סלבדור איינדה (Salvador Allende), שהחל להנהיג בה רפורמות סוציאליסטיות מרחיקות לכת, כגון הלאמת מפעלים וצמצום דרסטי של שטחי הקרקעות שהוחזקו בידי האוליגרכיה. ואולם איינדה הודח בשנת 1973 על־ידי חונטה צבאית, בראשות הגנרל אוגוסטו פינושה (Augusto Pinochet). פינושה, ולצדו כלכלנים שקיבלו את הכשרתם באוניברסיטת שיקגו, ביקשו לבטל את הרפורמות של איינדה ולהחזיר למדינה מודל כלכלי נאו־ליברלי. קלאודיה קדר בוחנת, על סמך תעודות ראשוניות שלא נבדקו בידי חוקרים בעבר, את המדיניות של קרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF) ביחס לסיוע הפיננסי לצ'ילה, ומגלה כי זו הייתה מדיניות בלתי־צפויה ולא תאמה את עמדותיה של ארצות־הברית כלפי שני המשטרים הללו.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 129 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.