זמנים - גיליון מספר 121

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

תולדותיו של ענף הסיוף הם דוגמא טובה לתהליך העידון שהתחולל בחברה המערבית, כטענתו של הסוציולוג נורברט אליאס. הניסיון לקבוע מתי נעשה הדו־קרב – בחרבות או באקדחים – ענף ספורט מודרני, אינו קל. אודי כרמי סוקר את תהליך התהוותו של הסיוף מן המאה החמש־עשרה ואילך, ואת זיקתו לדו־קרב – ריטואל ששימש את האליטות באירופה במשך דורות רבים כתחליף להכרעה משפטית בין שני יריבים. הקושי טמון בעובדה, שהדו־קרב לא פינה מקומו לסיוף המודרני. אדרבא, שתי הדיסציפלינות – הדו־קרב והסיוף המודרני – חיו בכפיפה אחת במשך תקופה ארוכה, ויש המעידים על קיומן זו בצד זו עד עצם היום הזה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ההליך הרפואי של עירוי דם עצמי, שהתחיל בשדה הקרב בניסיונות לשפר את לחימת הטייסים ונמשך בתחרויות ספורט הדורשות רמה גבוהה של סיבולת גופנית, זכה לימים לכינוי "סימום הדם". משה טלסניק סוקר את תולדות השימוש בהליך זה בתחרויות הספורט במאות העשרים והעשרים ואחת, ודן בהיבטיו השונים: היתרונות, הסכנות והיחס כלפיו במרוצת השנים. לבסוף טוען המחבר, כי מדובר באמצעי מהתחום של רפואת הספורט, שאם הוא נעשה בצורה מבוקרת, אינו מסוכן ואין בו יסוד לא־מוסרי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מאז ראשיתם של המשחקים האולימפיים בעת החדשה באתונה בשנת 1896 ועד שנת 1964 נערכו כל האולימפיאדות בארצות המערב – במערב אירופה, בארצות־הברית ואף באוסטרליה. עם זאת, בשנות ה־30 הצליחה מדינה אסיאנית, יפן, לזכות בראשונה בתחרות על אירוח המשחקים האולימפיים, אך בסופו של דבר, היא ויתרה על זכות זו עקב פרוץ מלחמת סין־יפן השנייה והחשש מפני חרם בינלאומי. רותם קובנר מנתח את הסיבות לרצונם של היפנים לארח את האולימפיאדה בטוקיו בשנת 1940, ומראה כיצד מניעים דומים מאוד ינחו אותם גם לאחר מלחמת העולם השנייה, ובאופן דומה גם את סין ואת קוריאה הדרומית: שילוב מיוחד של רצון להוכיח לאומות העולם, כי הם אינם נופלים בתרבותם וביכולותיהם ממדינות המערב, ושימוש באירוע הספורטיבי כאמצעי לחיזוק הגאווה הלאומית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

משחקי כדורגל ונבחרות כדורגל משמשים במקומות רבים בעולם מוקד לגאווה פטריוטית ולהזדהות לאומית. יונית רוקי־מנשה סוקרת את האופנים השונים, שבהם ניצל משטרו האוטוריטרי של פרנסיסקו פרנקו (Franco) את הספורט בכלל, את הכדורגל בפרט – ובעיקר את הקבוצה "ריאל מדריד" (Real Madrid) – להשגת יעדים פוליטיים פנימיים ולשיפור מעמדה של ספרד בזירה הבינלאומית. לדבריה, גם במישור של הספורט אין לראות בתקופת שלטונו של פרנקו מקשה אחת: אם בשנים הראשונות בלטו המגמות הפשיסטיות והלאומניות, במרוצת הזמן ניסה המשטר להוציא את ספרד מבידודה – בין היתר על־ידי הישגים מרשימים במשחקי הכדורגל. עם זאת, התמיכה של המשטר ב"ריאל מדריד" רק העמיקה את האיבה שרחשו לה אוהדי הכדורגל במחוזות הבדלניים, כגון קטלוניה וחבל הבסקים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

"קפיצת פוסברי", שהוצגה בראשונה באולימפיאדת מקסיקו בשנת 1968, ו"פיתול צוקהרה", שהוצג בראשונה באולימפיאדה במינכן בשנת 1972, נחשבים לטכניקות ספורטיביות מהפכניות הנקראות עד היום על שם האתלטים שהמציאו אותן. מיכאל בר־אלי ושלומית גיא מבקשים להבהיר מדוע ביצועי ספורט מסוימים מוגדרים כחשובים במיוחד והופכים – מיד או בהדרגה – למקובלים ונפוצים בקרב כל הספורטאים באותו ענף. לטענתם, המצאה (ספורטיבית) חדשה אינה הברקה רגעית, אלא נוצרת בתהליך ארוך של שיפורים ושיפוצים. כפי שטען פייר בורדייה לגבי מהפכות בתחומי תרבות אחרים, גם בתחום הספורט מהפכות מצליחות רק אם המחדש מקבל על עצמו מלכתחילה את עקרונות השדה שבו הוא פועל – ולפיכך אלה הן מהפכות רק באופן חלקי, שכן הן אינן באות לערער את הסדר הקיים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

במאה השמונה־עשרה היה האגרוף בראשונה לענף ספורט פופולרי באנגליה, אף שלא היה מותר על־פי החוק. עם המתאגרפים הנודעים בסוף המאה נמנו גם בנים של קהילות המיעוטים הקטנות דאז – יהודים ושחורים. רותי אונגר בוחנת את ייצוגם של מתאגרפים יהודים ושחורים בשיח הציבורי באנגליה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ותחילת המאה התשע־עשרה. היא מראה, שייצוג זה היה מורכב: המתאגרפים הללו הוצגו לא פעם כמגשימים וכמייצגים את אידאל הגבריות האנגלי ואת האומה האנגלית, אך בו בזמן הייצוגים שלהם היו עמוסים בסטראוטיפים גזעניים.
לטענתה, העיסוק בספורט גברי ולאומי זה היה אחת הדרכים שבהן יכלו בני מיעוטים לנסות ולתבוע את מקומם בחברה האנגלית, אולם במרחב זה גם הוגדרו התנאים, הסייגים והגבולות של קבלתם לגוף האומה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המכביות היו אמורות לשמש תשובה יהודית הולמת למשחקים האולימפיים. הרעיון לקיים בארץ ישראל מפגשי ספורט בינלאומיים של יהודים נולד בסוף שנות ה־20 של המאה העשרים, בין היתר כדי להפגין את כוחה וחשיבותה של הציונות ואת מרכזיותה בפולמוס על הזהות היהודית. המכבייה הראשונה נערכה בשנת 1932 והיא מתקיימת מדי ארבע שנים עד ימינו. חיים קאופמן סוקר את ההתפתחויות בתולדות המכביות, את משמעותן בהיסטוריה היהודית המודרנית, ואת הסיבות לפיחות במעמדן בעשורים האחרונים עקב השינויים המפליגים שחלו ביחסים בין מדינת ישראל לתפוצות, במעמדה הבינלאומי של ישראל ובאופייה של האנטישמיות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

אוהדי ספורט, אומר אור לונטל, נקשרים באופן רגשי אל המגרש או אל האולם שבהם שיחקה קבוצתם במשך שנים רבות. לפיכך, גם כאשר ישנן סיבות טובות – פונקציונליות או כלכליות – להעביר את משחקי הקבוצה למקום אחר, האוהדים יוצאים למאבק בדרכים שונות כדי להציל את המקום המסורתי, שמסמל בעיניהם שייכות קהילתית. שתי הדוגמאות המובהקות בישראל הן המאבקים לשימורו של מגרש "המכתש" בגבעתיים, ששימש שנים רבות את קבוצת הכדורגל "הפועל רמת־גן", והמאבק נגד הריסתו של "אולם אוסישקין" בתל־אביב, ששימש את קבוצת הכדורסל "הפועל תל־אביב". מאבקים אלה אמנם נכשלו בסופו של דבר, אך בהדרגה מחלחלת התודעה, כי גם לאתרי ספורט יש משמעות של מורשת תרבותית ולפיכך הם ראויים לשימור בדומה לאתרי תרבות אחרים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 121 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.