זמנים - גיליון מספר 117

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

כל תלמיד בית־ספר יודע ומשנן, כי יוון האתונאית הייתה ערש הדמוקרטיה. אולם האם היה יסוד דמוקרטי גם במשטר של הרפובליקה הרומית? האם היה זה משטר ממוזג, כתיאורו של פוליביוס? או שמא הייתה הרפובליקה נתונה לשלטון ללא מְצרים של האוליגרכיה? אלכסנדר יעקובסון סוקר את הוויכוחים המתנהלים בין היסטוריונים בעניין זה, ויכוחים שיש להם חשיבות גם לגבי משטרים אחרים בתולדות המערב. פעמים רבות, הוא מסביר, הצליח העם לבטא את רצונותיו ולהשיג תיקונים שהיטיבו עמו באמצעות "אצילים רדיקליים", שניצלו את היוקרה של מעמדם אך פעלו נגד האינטרסים של האליטה השלטת; ומכל מקום, חרף עוצמתו הרבה של המעמד השליט, בני האליטה הסנטוריאלית לא יכלו להתעלם לחלוטין מרצונותיו של העם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

האומנם שקעה העבדות בתום התקופה המכונה "העת העתיקה" והתחלפה בצמיתות? יובל רוטמן מראה, מזווית הראייה של חוקר העולם הביזנטי, מדוע רווחה התפישה בדבר דעיכת העבדות בגלל נטייתם של היסטוריונים להשתמש במודלים של מדעי החברה ובגלל שנסמכו רק על חיבורים היסטוריים. גישה בין־תחומית, שהובילה את ההיסטוריונים לשימוש במבחר מקורות נוספים - משפטיים, ספרותיים, דתיים - חשפה משמעויות חדשות של המונחים ומציאות חברתית, שבה העבדות הוסיפה להתקיים תקופה ממושכת יותר מכפי שהיה נהוג לחשוב.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

היהדות ההלניסטית, ובייחוד זו שפרחה באלכסנדריה, הייתה גשר בין התרבות היהודית לתרבות היוונית. מארן ניהוף סוקרת את היחס אל יהדות זו מצד חוקרים יהודים ונוצרים מאמצע המאה התשע־עשרה ועד היום. היא מראה, כי רק בעשורים האחרונים התחילו החוקרים בישראל להשתחרר מן התפישה שראתה ביהודים ההלניסטים מתבוללים, שאינם חלק מן היהדות "האמִתית", ולהבליט את חשיבותה של תרבותם, הן להתפתחותה של התרבות היהודית בדורות הבאים והן להתפתחותה של התרבות הנוצרית־האירופית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

הצגתם של מחזות קלסיים על במות התאטרון היא הדרך המקובלת והטובה ביותר להביא את התרבות היוונית והרומית אל קהל בן זמננו. נורית יערי בוחנת את העלאתם של המחזות הקלסיים בתאטראות בישראל החל מאדיפוס המלך בתאטרון "הבימה" בשנת 1947 ועד ימינו, את הגישות השונות לתרגום המחזות ועיבודם ואת האופן שבו התקבלו על־ידי הקהל והמבקרים. היא אף מראה עד כמה אחדים מן המחזות שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנה עודם רלבנטיים להוויה הישראלית כיום, וכיצד הם עובדו ושולבו בתוך התאטרון הישראלי המודרני ביצירותיהם של מחזאים־במאים כנסים אלוני, חנוך לוין ורינה ירושלמי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

תקופת בית שני חשובה לעיצוב דמותו של העם היהודי, אבל המקורות על אודותיה דלים. להשלמתם יש להשתמש ביצירה ההיסטורית והסיפורית שנכתבה בתקופה זו, אך עוסקת בקדמות ישראל. כזה הוא ספר דברי הימים. הוא מבטא אידאלים ומציאות: מלכות נצחית של בית דוד על ישראל, שמירה קפדנית על חוקי התורה, תחילתו של מדרש ההלכה, משלחות היוצאות מירושלים ללמד תורה בערי השדה, קיומה של חרדה, בייחוד בגלל הפלישה האדומית, שמא ארץ ישראל תישמט מידי יורשיה, ותודעה של השפלה הנובעת מ"שעבוד מלכויות" במשך דורות רבים. שיקולים שונים, בעיקר לשוניים, מלמדים שמגילת רות, סיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) ומעשה דוד וגוליית (שמואל א יז) התחברו בתקופה הפרסית. סיפורי רות ורבקה מתמודדים עם סוגיית הנשים הנוכריות: מגילת רות מסכימה לקבלן, סיפור רבקה מתנגד לכך. בזה האחרון ישנה גם מחאה נגד ירידה מן הארץ; מסתבר שתופעה זו הייתה נפוצה בתקופה הפרסית. סיפור דוד וגוליית מתאים לציפיות המשיחיות שהובעו על־ידי עורך או עורכים של שלושה ספרי נביאים. זוהי אפוא שעת לידתה של הציפייה המשיחית בישראל.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ביצירות המשותפות למשורר הוגו פון הופמנשטל ולמלחין ריכרד שטראוס, ובייחוד בגרסה השנייה של האופרה אריאדנה בנקסוס (1916), טוען אורי גנני, באה לידי ביטוי ביקורת חריפה על וגנר, בעיקר על המגמה ב"דרמה המוסיקלית" של דחיקת הקול הנשי לשוליים, אך גם על השגב העודף, נטול האירוניה. אצל הופמנשטל ושטראוס ניתן לנושאים המיתולוגיים אופי בורגני־ביתי, ובד בבד ניהלו השניים דו־שיח עקרוני עם נשים כדמויות ביצירה, כזמרות וכצופות. העובדה, כי שטראוס כיהן כנשיא של לשכת המוסיקה של הרייך בשנים 1935-1933, לא חסכה ממנו את הביקורת של הנאצים, שסלדו מהעדפתו את המרחב הביתי־האישי על פני הלאומיות הנשגבת.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 117 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.