מחקריה של ליאת שטייר-לבני עוסקים בזיכרון הקולקטיבי של השואה משנות הארבעים ועד להווה. היא פרסמה בנושא עשרות מאמרים וחמישה ספרים.
ספרה הראשון שתי פנים במראה (אשכולות-מאגנס, 2009), דן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.
ספרה השני הַר הַזִכָּרוֹן יִזְכּר בִּמְקוֹמִי (רסלינג, 2014) מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג' הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה. שטייר-לבני טוענת שבני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. את זאת הם עושים, באופן מודע ובלתי-מודע, בעזרת שימוש בכלים רטוריים וויזואליים שמותירים מאחור את זוועות האירועים ההיסטוריים, וממירים אותם בסדרה של ייצוגים שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם על מנת להרחיקם. אך בה בעת, ייצוגים חדשים אלה מעידים על המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים.
ספרה השלישי Is it OK to Laugh About it? ראה אור בשנת 2017 בהוצאת Vallentine Mitchell. טקסטים רבים המשלבים הומור ושואה, והיו מוקצים בישראל בעבר, באים לידי ביטוי בתרבות ובתקשורת הישראלית בשלושת העשורים האחרונים: סרטים, סדרות, ממים באינטרנט, סרטוני יוטיוב, פוסטים וציוצים ברשתות החברתיות, טקסים אלטרנטיבים, הצגות, ספרות. הספר מנתח טקסטים אלו וטוען כי בישראל הומור, סאטירה ופארודיה בנושא השואה מהווים מנגנון הגנה כנגד החרדה היומיומית שיוצרים סוכני הזכרון הקולקטיבי. הספר טוען כי ישראל היא מקום יחודי מבחינת הומור השואה. זו חברה פוסט טראומטית, בה סוכני הזכרון הקולקטיבי מחדירים את הטראומה בעוצמה לחיי היום-יום והשואה נחווית כחלק אינטגרלי מההווה הישראלי ולא כאירוע היסטורי מן העבר. בחברה כזו, הגחכתם של גורמי הפחד היא התרסה אל מול הנסיון של סוכני זכרון קולקטיבי לשמר את החרדה בהווה ומבקשת לפרק אותה כדי לייצר מנגנון של עיבוד הטראומה. הספר טוען כי לצד זאת, באופן פרדוקסלי, הומור שואה מחזק את האחיזה של הטראומה בהווה הישראלי, בכך שהוא מחדיר אותה עוד יותר אל חיי היום-יום ואל התרבות הפופולרית.
ספרה הרביעי טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים , שתי פרספקטיבות, שלוש שנים (מוסד הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, 2018) עוסק בהיבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1948-1945. הספר מראה כי בשלוש השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה עסקו ארגונים יהודיים בארץ-ישראל ובארצות הברית במתקפה תקשורתית ציונית עולמית בעבור שיקומם ויישובם מחדש של ניצולי השואה. במסגרת מסע תעמולה זה שנשען על סרטים שהפיקו ועיתונים שהוציאו לאור, פנו ליהודים וללא-יהודים ברחבי העולם, גייסו מאות מיליוני דולרים לתנועה הציונית והשפיעו על עיצוב תפיסת הזיכרון הקולקטיבי של השואה ושל ניצוליה בדעת הקהל העולמית. הספר טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים מנתח את ייצוג השואה, ניצולי השואה והשתקמותם בקולנוע ובעיתונות של ארגונים יהודיים בארץ-ישראל ובארצות הברית בין השנים 1948-1945. זהו המחקר המשווה הראשון בין המדיה הארץ-ישראלית למדיה היהודית-האמריקנית בשלוש שנים משמעותיות אלו והוא מקיף קורפוס עצום ועשיר של חומרים היסטוריים-ארכיוניים שלא נסקרו בעבר. הספר מראה כי על אף העובדה שהארגונים בארץ-ישראל וגם בארצות הברית פעלו תחת המטריה הציונית עבור מטרות דומות ופנו לאותו קהל יעד, התרבויות השונות בהן התנהלו והאינטרסים הספציפים שלהם הביא אותם לבנות ייצוגים אחרים, לעיתים מנוגדים לחלוטין, של האירועים ההיסטוריים.
ספרה החמישי Remaking Holocaust Memory יצא לאור בשנת 2019 ב Syracuse University Press. הספר מתמקד בסרטים הדוקומנטרים של הדור השלישי שהופקו בשני העשורים האחרונים. הוא מציג את הדרך בה הבמאים והבמאיות מושפעים מהזכרון שעוצב לפניהם ובמקביל בונים זכרון חדש של השואה המתמקד בתחומים שקודם לכן היו בשוליים כמו: בעיות ספציפיות של נשים בשואה, גרמניה כבית למרות השואה, מורכבות עדויות הניצולים, והדרך בה הצאצאים של הנאצים ושל משתפי הפעולה מתמודדים עם ההיסטוריה המשפחתית שלהם.