שמות חדשים למעבדות ההוראה במחלקה למדעי הטבע והחיים באוניברסיטה הפתוחה

מאת: פרופ' ענבל טובי-ערד וד"ר נורית קירש

 

בימים אלה נפתחה באוניברסיטה הפתוחה מעבדת סטודנטים חדשה בתחום מדעי החיים. המעבדה החדשה תשרת מאות סטודנטים המגיעים מדי שנה לאוניברסיטה הפתוחה לבצע ניסויים במגוון תחומים בביולוגיה של התא, ביוכימיה, גנטיקה, בוטניקה, זואולוגיה ועוד. בשלב הבא מתוכנן שיפוץ לשתי מעבדות קיימות בתחומי הפיסיקה והכימיה. כחלק מהבינוי הוחלט במחלקה למדעי הטבע והחיים לקרוא למעבדות על שם מדעניות ומדענים מפורסמים, שהביאו לשינוי בתפיסות מדעיות לאורך ההיסטוריה. כל חברות וחברי המחלקה הוזמנו להציע שמות של מדענים מפורסמים בתחומם ונערך סקר כדי לבחור שמות מתוך הרשימה שנוצרה.

הרי לפניכם התוצאות:

מעבדת הכימיה תקרא על שם פרימו לוי (1987-1919), סופר וכימאי יהודי איטלקי המהווה מופת להתמדה תחת חוקי הגזע. פרימו לוי החליט להיות כימאי לאחר שקרא את ספרו של בראג "Concerning the Nature of Things". הוא הצליח להגיש תזה, שרד את השואה וכתב ספרים בהם הצליח לשלב באופן מופלא בין הידע המדעי לכתיבה הספרותית על טבעו של האדם. הוא מסמל את הכשרון לשלב בין הכשרתו ככימאי לבין ההישרדות שנכפתה עליו בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. אחד מספריו המפורסמים הוא "הטבלה המחזורית" בו מתוארות בסיפורים קצרים נקודות ציון בחייו דרך משקפי המדע של הכימיה כאשר כל סיפור מוקדש ליסוד כימי אחר שתכונותיו קשורות בדרך כלשהי לסיפור. ב-2006 הכתיר המכון המלכותי בלונדון את הספר הזה כספר המדע הטוב ביותר בכל הזמנים. ספרים נוספים שכתב לוי הם "השוקעים והניצולים", "הזהו האדם" ועוד.

 

מעבדת הפיסיקה תקרא על שם ורה רובין (2016-1928), אסטרונומית ואסטרופיסיקאית אמריקאית. כבר בילדותה התעניינה ורה באסטרונומיה. אביה עודד אותה לעסוק בכך – הוא לקח אותה למפגשי אסטרונומים חובבים ועזר לה לבנות את הטלסקופ הראשון שלה, כשהייתה בת 14. עבודת הדוקטורט שלה שהסתיימה ב-1954 באוניברסיטת ג'ורג'טאון הייתה מהעבודות הראשונות על קיום צבירי גלקסיות, תאוריה שהפכה למקובלת רק שני עשורים מאוחר יותר. ורה רובין נודעה במיוחד במחקריה על התנועה הסיבובית של גז וכוכבים בגלקסיות, שהייתה להם תרומה משמעותית בביסוס קיומו של מה שידוע כיום כחומר האפל.

 

המעבדה החדשה במדעי החיים תקרא על שם ברברה מקלינטוק (1992-1902), גנטיקאית אמריקאית. מקלינטוק החלה את לימודיה האקדמיים בקולג' לחקלאות של אוניברסיטת קורנל בניו יורק. בהמשך, דרך מחקר על קלחי תירס, פיתחה רעיונות מרכזיים לגבי האופן בו תכונות גנטיות מועברות מדור לדור. היא טענה כי ישנם גנים אשר "מקפצים" בין הכרומוזומים בעת חלוקת תאי הרבייה. בשנות ה-40 של המאה העשרים תגליותיה נגדו את התפיסות המדעיות המקובלות באותה תקופה, מה שפגע מאוד ביכולת הפרסום של ממצאיה. עם זאת, היא המשיכה בעבודת המחקר. רק בשנות ה-60, עם התפתחות כלי מחקר חדשים, הוכחו טענותיה וניתנה לה ההכרה הראויה כמדענית שהקדימה את זמנה. מקטעי ה-DNA העוברים מכרומוזום לכרומוזום נקראו טרנספוזונים. בשנת 1983 היא זכתה לבדה בפרס נובל בפיזיולוגיה על גילויים והייתה לאישה הראשונה שזכתה לכבוד נדיר זה.

 

מעבדת הגיאולוגיה תקרא על שם מארי אנינג (1799-1847). אנינג היתה פלאונטולוגית, שאספה ותיעדה מאובנים ברחבי אנגליה. היא הייתה חסרת השכלה, ואיסוף המאובנים נבע במידה רבה מהצורך למכור אותם לאספנים כאמצעי מחיה. עם זאת, אנינג רכשה בקיאות רבה בספרות המדעית אודות המאובנים אותם אספה. מכיוון שהיא נהגה לתעד באופן מדוקדק את הפריטים שבאוספיה היא אף הצליחה לזהות ולהגדיר מינים חדשים של דינוזאורים שלא היו מוכרים למדע באותה תקופה. גדולי הגיאולוגים בבני תקופתה נהגו להיוועץ באנינג, ולהשתמש בידיעותיה הרבות במחקריהם. על כל פנים, מכיוון שהיתה אישה ממעמד נמוך, שמה לא נכלל בפרסומים המדעיים שיצאו לאור באותם ימים, ולא הייתה לה הזכות להיות חברה באגודות מדעיות. בכל אופן, תגליותיה של אנינג קידמו את מדע הגיאולוגיה והפליאונטולוגיה במידה רבה. בשנת 2010 החברה המלכותית כללה את אנינג ברשימת עשר הנשים הבריטיות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המדע.

 

מעבדה נוספת, המעבדה הרב-תחומית, תקרא על שם רוזלינד פרנקלין (1958-1920), מדענית יהודיה בריטית. תחום המומחיות של פרנקלין היה קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן אליו הגיעה בעקבות פגישה עם חתן פרס נובל בפיסיקה – ויליאם לורנס בראג עוד במהלך לימודיה לתואר ראשון בכימיה באוניברסיטת קמברידג'. בהמשך דרכה חקרה פרנקלין את מבנה הפחם והפכה למומחית בתחום. בתחילת שנות ה-50 היא ניצלה את מומחיותה כדי לחקור את מבנה ה-DNA בעזרת צילומי רנטגן של גבישי DNA מהם הסיקה תובנות חשובות על מבנה המולקולה. ווטסון וקריק שחקרו אף הם את מבנה ה-DNA באותה תקופה לא שיתפו איתה פעולה, אך נעזרו (ללא ידיעתה) בצילומים שלה כדי לגבש את מודל הסליל הכפול. תרומתה החשובה והמהותית לגילוי מבנה ה-DNA הוסתרה במשך שנים רבות על ידם. גם ב-1962, כאשר זכו בפרס הנובל לרפואה על פענוח מבנה ה-DNA נמנעו ווטסון וקריק מלהזכיר את תרומתה אף כי פרנקלין נפטרה עוד קודם. שנים אח"כ ווטסון הודה בעוול שנעשה לה בספרו "הסליל הכפול" שפורסם ב-1968. בהמשך, תרומתה הובאה לידיעת הקהילה המדעית והציבור כולו.