חברות וחברים יקרים, קהילה יקרה של עובדות ועובדי האו"פ, סטודנטים וסטודנטיות

אנו מציינים היום ברחבי הארץ 30 יום לשבת השחורה ששינתה את פני הארץ הזו לעד. בבוקר יום שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, קרסה החומה שהפרידה בין רצועת עזה לבין יישובי העוטף. באותו יום, 50 שנה בדיוק לאחר שקרסה הקונספציה המפורסמת שסללה את הדרך לאסון מלחמת יום הכיפורים, קרסה גם קונספציה מדינית שעל פיה התנהלו קברניטי המדינה זה כעשרים שנה, ואיתה קרסו מערכות התרעה מתוחכמות וחומות אימתניות שעלותן מיליארדי שקלים ובנייתן ארכה שנים רבות, ושהיו אמורות להגן על הגבול ועל חיי התושבים. עימן קרסו גם חייהם של מעל 1400 אזרחים ישראלים, חיילים ושוטרים, וגם של אזרחים זרים שעבדו ביישובי האיזור, וקרס גם מארג חייהם של עוד אלפים רבים-חטופים, נעדרים, פצועים בגוף ובנפש-וסביבם חוגים מתרחבים והולכים של קרובי משפחה וחברים, או "סתם" אזרחים מודאגים - מודאגים מאוד. קרסו גם יישובים שלמים, חייהם של תושבי עיירות וקהילות שלמות שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהשתכן במקומות ארעיים, לפרק זמן בלתי מוגבל שסופו לא נראה לעין, בבתי מלון או אצל קרובי משפחה או אצל אנשים טובים באיזורים אחרים בארץ.

עבור מי שהיו בעיירות וביישובים ביום הנורא ההוא, כמו גם עבור רבים שמשקיפים מן המרחק אבל גדלו על ערכי אהבת הארץ ותושביה, קרסו גם רעיונות בסיסיים שארגנו את עובדות חיינו כאן, במדינה המורכבת והקשה הזו, ונתנו להן משמעות. מעל לכל קרסה האמונה, והאימון, שלא משנה כמה קשה יהיה המצב וכמה עמוק האיום עלינו, אזרחי המדינה, תמיד יהיה מישהו - הצבא, המשטרה, לוחמי האש, אזרחיות או אזרחים מן השורה-שיבואו לעזרתינו ויחלצו אותנו מן הצרה. סיפורי הגבורה של מי שבאו לחלץ -לעיתים במחיר חייהם- ממשיכים לצוץ מדי יום ביומו, ומעוררים בנו התפעמות ורגש הודיה. אבל עבור רבים מתושבי הדרום, העזרה הזאת הגיעה מאוחר מאוד או לא הגיעה כלל. אזרחים רבים הרגישו שהפקירו אותם ולמעשה שהפקירו אותם הרבה לפני פריצת הגדר ביום ההוא. ורבים מהם ממשיכים לחוות הפקרה מצד מוסדות המדינה ומנהיגיה הרשמיים, בזמן של גילויי סולדריות מפתיעה, עוצמתית וחוצה מגזרים בחברה האזרחית, של קבוצות מאורגנות ושל אזרחיות ואזרחים בודדים, שמשקיעים מזמנם, ממרצם ומכספם, ושיוצאים מגדרם כדי לעזור למפונים ולנפגעים. אזרחים רבים תומכים ומחזקים את משפחות החטופים והנעלמים, שסבלם הוא סבל בל יתואר, בזמן שמנהיגנו לא מצליחים להתעלות על הפוליטיקה הקטנה, לקחת אחריות מלאה על מעשיהם ומחדליהם, ולהבין את גודל השעה. 

האכזבה, הכעס, התדהמה ואי הודאות נוכחים דרך קבע בחיינו, וכל אחד מאיתנו מחפש דרך להתמודד עימן, כל אחת ואחד בדרכם, מי בהצלחה מסויימת ומי בהצלחה פחותה. צעירות וצעירים רבים מגוייסים כעת לשירות מילואים ונוטלים חלק במערכה, הן בצפון והן בדרום, בזמן שארגוני טרור ברצועה ובצפון ממשיכים לשגר טילים ולזרוע הרס פיזי ונפשי. 

אבל כאשר אנו מציינים 30 יום לשבת השחורה ההיא, חשוב מעל לכל לזכור את מתינו, את הנעדרים ואת החטופים, לא באופן מופשט וכחלק מסטטיסטיקה אימתנית גורפת, אלא אחד-אחד, אחת-אחת, כבני אדם שחייהם היו עולם שלם שנחרב, ושראוי להנצחה ולסיפור, מעבר לחוויה האיומה והטראומה הקולקטיבית של השבת השחורה. לכל איש יש שם, כמאמר המשוררת, וכל אחד מאיתנו חושב על שמות של אנשים מסויימים שהכיר, על מקרים שראה או שמע ושנחרטו בליבנו. אני רוצה לשתף אתכם בקצרה במחשבותי על אנשים עם שמות ושם משפחה, שאותם הכרתי או מכיר, ושבתוך הטרגדיה הגדולה אני מתחבר לטרגדיה האישית שסביבם. 

הייתי תושב העוטף למעלה מ-20 שנה, חבר קיבוץ נירים, וכל חווית חיי בארץ הזו רוויה בהקשרים הנוגעים ליישובי האיזור, לנופי האיזור ולירחיו המשתנים לפי עונות השנה. מעל לכל בתוך זה, שנים משמעותיות בחיי רוויות בזכרונות הנוגעים לרבים מבין ההרוגים, החטופים והנעדרים, ובני משפחותיהם. אני חושב, למשל, על הרשימה הארוכה של הרוגי ונעדרי ניר עוז, הקיבוץ השכן לנירים, ומן הישובים שנפגעו באופן קשה במיוחד בשבת השחורה. 

אני חושב על כרמלה דן בת ה-80, אישה מופלאה שהיכרתי כמעט מהיום הראשון שלי בארץ ושביחד שרנו  שנים במקהלה המצויינת שהייתה לנו באיזור. ראיתי אותה ואת נכדתה המקסימה נויה, ילדה על הרצף האוטיסטי שתמונותיה שברו את ליבם של רבים בארץ ובעולם. אני חושב על יוכבד ליפשיץ ועל נורית קופר, ששוחררו מהשבי, ועל בני זוגן: עודד לישפיץ ועמירם קופר. ואני חושב על חיים פרי שדיוקנו מתנוסס היום בשער המוסף "גלריה" של עיתון הארץ, קיבוצניק בוהמיאן, פליט הסיקסטיז, שהקים גלרית אומנות יוצאת דופן, כמעט דמיונית, בגבול שבין השדות של קיבוצו לאלה של נירים. כל אלה ורבים אחרים שתמונותיהם מתנוססות על השלטים שתובעים את חזרתם המיידית, היו ממייסדי הקיבוץ, שנולדו קצת לפני קום המדינה ומסלול חייהם היה מסלול חייה של המדינה, על כל שלביה וכל מלחמותיה. הם היו שותפים לבניית הקהילה המפוארת שלהם בניר עוז, ספגו הפגזות בעשרים השנים האחרונות, ומאז שנות השמונים גם הכפשות שהוטלו עליהם על עצם היותם קיבוצניקים, כביכול פרזיטים שחיים על חשבון המדינה, בזמן שחרשו את אדמות הנגב ובנו משק משגשג, חוו משבר עמוק כלכלי ורעיוני בסוף שנות ה-80 ביחד עם כל התנועה הקיבוצית, התאוששו באופן מזהיר, ולבסוף אולי, אם לא יחולצו ממרתפי החמאס, יסיימו את חייהם לא בבית הקברות המטופח של יישובם, כפי שאולי כבר התחילו לתכנן.

אני חושב על הרוגי וחטופי נירים, עולמות שחרבו, על אף שנירים נחשב לקיבוץ שנפגע יחסית מעט בהשוואה לשכניהם, "רק" ארבעה חטופים וארבעה הרוגים. אחד החטופים, יגב בוכשטב, הבן של אורן ואסתר, שהיו שכניי שנים רבות, ושאותו ראיתי נולד וגדל בבית שלידינו. ילד מיוחד וסקרן, מוזיקאי מוכשר, שנחטף ביחד עם בת זוגו רימון, שאותה ראינו בסרטון המזעזע שהחמאס הפיץ. זוג צעיר תעב חיים שכל העולם נפרש לפניהם. ובקצה השני של אותו הבניין שבו גרנו, משפחת פופלוול המיוחדת. רועי האח הגדול נרצח ליד הבית. רועי היה נער חינני ומרדן מן היסוד וגם בבגרותו לא שינה את דרכו, ושעל כן כנראה התמרד גם מול מי שניסה לחטוף אותו, ובסוף הרַגו. אימו חנה, ואחיו נדב נחטפו. נדב היה גאון מחשבים, עוד בזמן שרוב העולם לא ראה מחשב בביתם. היה גיק אמיתי בהתנהלותו כשעוד המונח לא היה שגור. זכיתי להיות מורה שלו בתיכון ולאחר מכן לראות אותו בפעולה כמקצוען. היה מרושל בהופעתו ובמעשיו, אבל הקוד המתוחכם שכתב בשפות תכנות רבות כחלק מפרויקטים טכנולוגיים בינלאומיים נקרא כמעט כשירה לירית. בימים האלה נזכרתי שכתבנו פטנט ביחד בתחום אחסון אלקטרוני של נתונים, ואני גאה ועכשיו גם נרגש על שזכיתי לעבוד עם האיש המיוחד הזה. איפה הוא ואיפה אימו המבוגרת עכשיו? מי דואג להם? מה עובר עליהם בשעות האלה? האם לחוטפים יש מושג של מי האדם הזה שהם מחזיקים במרתף אפל, שוחר שלום כל חייו עם שכניו שמעבר לגדר ומביא טוב לעולם? ואיפה כל התינוקות והילדים שנחטפו? מי דואג להם? מי מאכיל אותם? 

יחד עם המשפחות אנחנו מייחלים לשובם במהרה.

ואני חושב גם על בארי, קיבוץ שהגשים מעבר לכל דמיון את החלום של חברה שיתופית, שוויונית, משגשגת כלכלית ותרבותית, ומיטביה עם כל חבריה, ומעל לכל אני חושב על מרסל פרייליך קפלון ועל דרורי קפלון. דרור הוא אחיו של גיסי היקר מנירים, יהודה, שנמצא כרגע עם גיסתי אורנה באילת יחד עם כל קהילתם. דרורי ומרסל היו זוג מהסרטים, באמת זוג מיוחד שכולם אהבו לאהוב, מלח הארץ במובן העמוק והיפה ביותר של המילה. הקשר איתם נותק עוד בשעה 10 של יום שבת וגורלם לא נודע. גופתה של מרסל זוהתה 10 ימים לאחר הטבח, ועל גורלו של דרורי לא ידוע דבר עד היום. 

עליהם אני חושב, ועל רבים אחרים. וכך כל אחת ואחד מאיתנו ממקדים את חשיבתם גם בסיפורים הקשורים בשמות פרטיים, מעבר לשבר ולכאב הכלליים. בשדרות, אופקים, נתיבות, היישובים הבדואים, המושבים והקיבוצים, יישובים שידעו קושי ומחסור, ושתושביהם ידעו לבנות אותם בעמל רב לאורך השנים  - מסלולי חיים של נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, שביום אפל אחד השתנו ללא הכר. 

הנפגעים הישרים, החיילים ואנשי כוחות הבטחון שבאו לחלץ ונפגעו, מי שנמצאים כעת הרחק מביתם, כולם ניצבים היום מול הצורך לאסוף את השברים ולהתחיל להתארגן לבאות. זה לא יהיה קל, ושוב למוחלשים שבחברה יהיה עוד יותר קשה. אין ספק שהחברה האזרחית הישראלית כולה תמשיך לתמוך כמיטב יכולתה, אבל האחריות העליונה לשיקום החברה, ולא רק שיקום על השבר של אותו יום, אלא השבר המתמשך לאורך חודשים שקדמו, מוטלת על מוסדות המדינה ועל מנהיגיה, גם אלה שממאנים  להכיר באחריותם ולא מהססים להטיל אותה על אחרים. ובל נשכח שגם אנחנו, קהילת האוניברסיטה הפתוחה, הננו חלק מהחברה האזרחית וגם מוסד ממוסדות המדינה. גם עלינו חלה אחריות בקידום התהליכים שיבנו מחדש את חייהם של הנפגעים ואת הרקמה העדינה של החברה הישראלית.  

אנו מחזקים את ידיהם של המגוייסים ומשפחותיהם. ליבנו עם המפונים, עם הפצועים וההרוגים, עם החטופים, ועם משפחותיהם. 

מעל 1400 מסלולי חיים נגדעו. יהיה זכרם של כל הנפטרים ברוך.

לנאום המצולם:

https://www.youtube.com/watch?v=kSv-qB0eAX4&t=443s