על טלגרף וצדק: הפטיציות של תושבי יפו ועזה לוזיר הגדול בשלהי המאה התשע-עשרה

יובל בן-בסט

המאמר דן בשינויים שחלו בקשר בין השלטון העותומאני המרכזי לבין נתיניו בפריפריה בשלהי המאה התשע-עשרה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקרה של תושבי אזור החוף של יפו ועזה, זאת לאור כניסתם לשימוש של אמצעי תקשורת וקשר חדשים ועל רקע שינויים מרחיקי לכת שהתרחשו במנהל, בירוקרטיה, מבנה השלטון ומערכת החוק העותומאנית. עם הגעת הטלגרף באמצע שנות השישים ומיסוד שירותי הדואר, נפתחו בפני תושבי האזור הנדון אפשרויות חדשות לשטוח טענותיהן ישירות בפני השלטון המרכזי בקלות רבה מבעבר, תוך שימוש במוסד הפטיציות העותומאני עתיק היומין. העותרים, שבאו מרקעים שונים ואשר הפנימו היטב את אפשרויות הקשר המהיר החדשות עם איסטנבול שנפתחו בפניהם ואת ביטול מגבלות הגיאוגרפיה, ניהלו מעין משא ומתן ישירות עם השלטון המרכזי על השגת צדק, כפי שהם הבינו מושג זה, זאת במסגרת כללי המשחק המקובלים של הפטיציות. אולם מציאות חדשה זו גם יצרה אצל העותרים ציפיות שפניותיהם יענו במהרה, דבר אשר לא פעם הותיר אותם מאוכזבים ומתוסכלים. במקביל, ניתן להיווכח כי למרות כל השינויים שחלו באימפריה בעקבות הרפורמות של המאה התשע-עשרה, מעמדו של הסולטאן כמגלם החוק והצדק וכסמכות הערעורים העליונה באימפריה בעניינים אלו, נשתמר כבעבר. כך יכלו נתיניו להמשיך לפנות אליו ישירות (באמצעות הוזיר הגדול) מעל ראשיהם של הבירוקרטיה, מערכת המשפט (שהייתה מורכבת ומסועפת יותר מבעבר), והשלטון המקומי המתרחב על כל שלוחותיו, ולבקש צדק ורחמים, ואף עשו כן כאמור בקלות יתרה מבעבר. במקביל, לצד שינויים מרחיקי הלכת בנגישות של הנתינים בפריפריה למרכז והתמורות המקיפות במנהל ובבירוקרטיה העותומאניים, ניתן לאתר גם המשכיות של דפוסים קודמים ומוסדות המוכרים עוד מראשית ימיה של המדינה העותומאנית. לסולטאן מצידו, היה אינטרס ברור גם בעידן הרפורמות להמשיך להצטייר כמגן נתיניו הדואג לרווחתם ולשלומם, זאת כמקור לקבלת מידע, לגיטימציה, תמיכה ואהדה ציבורית, וככלי חיזוק מול גורמי הבירוקרטיה באימפריה. לבסוף, המאמר מדגיש את הצורך במחקר השוואתי בין המקרה של הפטיציות מאזור יפו ועזה לבין אזורים אחרים באימפריה, הן בתוך ארץ-ישראל והן מחוצה לה, על מנת לאתר קווי שוני ודמיון. מחקר שכזה עשוי לעזור לנו לשלב בצורה טובה יותר את המחקר על ארץ-ישראל העותומאנית בשלהי המאה התשע-עשרה בשיח העותומאני הכללי, למשל בדיון על מושג הצדק, תוך התנתקות מהשיח הלאומי הפרטיקולארי הנפוץ כל כך במקרה של ארץ-ישראל.