חיבוק מהעבר: שתילת צמחים בעלי ערך רגשי, עבור המטופלים ועבורנו המטפלים.

בשנתיים האחרונות אני מנחה קבוצה של אנשים מבוגרים. הם אינם לוקים בשום תסמונת מוגדרת , ואינם סובלים מנכות פיזית או נפשית בולטת לעין, המכנה המשותף לכל חברי הקבוצה, הוא איזושהי תחושת חוסר נחת מחייהם כפי שהם.
רצון לצאת קצת מהתחום הגדור והמהודק מרוב צעדים שעליו הם פוסעים ביומיום. לאחר סוכות כשהטמפרטורה ירדה מעט התכנסנו בערוגות האישיות שלהם והתחלנו לזרוע ולשתול מחזור חדש של ירקות ופרחי חורף. לא שמתי לב לכך בתחילה, אך במעגל הסיכום התברר שכמעט כולם שתלו וטמנו, זרעו ופיזרו פקעות ושתילים זרעים ותפרחות שהביאו איתם בכיסיהם ובתרמילם.
כל הצמחים שנטמנו ונשתלו היו עטופים בזיכרונות וספוגים באהבה. למשל הפרזיות שטמנה ס' היו אהובות מאוד על אמה , והן ממשיכות לעלות שנה אחר שנה, גם לאחר מותה. ממשיכות להפיץ את ריחן הנעים המזכיר את מגע ידיה העדין. או הנרקיסים ששתל מ'. הוא נחת לבדו מארגנטינה, וגר במושבה אצל דודתו. ילדי המושבה לעגו לו על מבטאו הגרוני המתנגן ובגדיו הזרים. הוא היה יוצא לטיולים ארוכים אחרי שעות הלימודים, מרחיק לפרדסים ולכרמים ועד לשדה הבור הבוצי שבו פגש בנרקיסי הביצה וריחם החזק, שהאירו לו פניהם. או התורמוסים ששתלה ע' .מזכרת מאהובה הראשון שנהרג באחד המבצעים של צה"ל בלבנון.
בכל שנה באחת משבתות ראשית האביב היה משכים אותה מוקדם, התרמיל כבר ארוז, והיו נוסעים ויורדים לכיוון הנחל בגליל התחתון. הוא פילס לה דרך בוואדיות הצרים והתלולים מדרום מזרח לקניון הבזלת, עד שהיו מגיעים לפינה מעט נסתרת, וכל המתלול שמעליהם מכחיל מרוב פריחה. התורמוסים היו עדים בוודאי, למחצלת הנפרשת ולתה המתוק הנמזג לכוסות הזכוכית הקטנות. לצבי צעיר הממהר להימלט. ולדופק המשתולל ונרגע לאיטו לאחר מעשה האהבה.

בתום המפגש נדדו מחשבותיי לעץ הדובדבן של אבי. איך בראשיתו של כל אביב הייתה פריחתו מסמאת את עיננו. עוברי אורח היו נוהרים מכל עבר , נעמדים מסתכלים וסופגים לרגע את היופי הזה המוגש לנו כך בשפע פתאומי.
בשבתות האביב היינו בני המשפחה מתכנסים על המרפסת מהופנטים לקסם קצר הימים של פריחת הדובדבן. אבי אהב לספר את סיפורו של העץ. כמו יודע שבחזרתו על הסיפור שוב ושוב הוא חורת אותו אל קליפתנו. הוא קיבל את הדובדבן מדודתו האהובה שעבדה כמתנדבת בגן הבוטני בירושלים. הדובדבן הוענק לגן הבוטני על ידי כת המקויה, מסדר דתי של יפנים אוהבי ישראל. הדובדבן הוא למעשה שזיף פעמוני, הנחשב למעין דובדבן שאינו זקוק למנות קור מרובות על מנת לפרוח.
השזיף הפעמוני הפליא את פריחתו ומתנדבי הגן הבוטני ניסו לרבות אותו ולהכין מענפיו ייחורים חדשים. אולם שנה אחר שנה הייחורים לא נקלטו, עד שבמפתיע הצליחה דודתו האהובה של אבי להכין שלושה ייחורים מוצלחים. לאחר כשלוש שנים ביקר אותה אבי ובתום הביקור היא הגישה לו את אחד הייחורים שהפך לשתיל רך עטוף נייר עיתון לח ושקית ניילון.
אבי לא ממש העריך נכונה את המתנה יקרת הערך וכמעט ששכח אותו מתחת לספסל האוטובוס בדרכו הארוכה חזרה לביתו. למחרת הוא שתל אותו, ובדרכו הרגילה בירך את העץ: "בלי פינוקים ובלי תחינות, מים תקבל כמובן, ואולי אף קצת חיבה, אך כל היתר הוא עליך ידידי". השזיף דמוי הדובדבן, אולי שמע ואולי כדרך הירושלמים היה שקוע כולו באמונתו, החל להעמיק את שורשיו באדמת העמק העיקשת, שאינה מתמסרת בקלות.
אחרי לכתו של אבי אני מנסה לשווא שנה אחר שנה, רגע לפני שייפתחו עיני העץ בפריחה היפה, להכין ממנו ייחורים, ואולי יום אחד אצליח וכך אוכל להרגיש את חום ליבו של אבי בגינות בהן אני נמצא.

אם מעניין אותך ללמוד לעומק את התחום , ממליצים לך להיכנס לקורס שלנו קורס גינון טיפולי