עמנואל מרקס (2022-1927) היה פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית, ממניחי היסוד למחקר האנתרופולוגיה החברתית בישראל, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח וחבר כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי.

תחומי מחקרו העיקריים היו החברה הבדווית, קליטת העלייה מצפון אפריקה, הפליטים הערבים ושיקום השכונות.

מרקס נולד וגדל במינכן, גרמניה, ועלה לארץ ב-1940.

בתום מלחמת העצמאות החל ללמוד באוניברסיטה העברית, ובין מוריו הבולטים היו מרטין בובר, שמואל נח אייזנשטדט ודוד איילון.

ב-1964 ייסד את המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, בה לימד עד 1995.

ב-1976 ייסד מחלקת מחקר אנתרופולוגית במכון לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון, אשר שימשה מוקד משיכה לחוקרים שעסקו בחברות נוודים.

הבדווים עמדו במרכז התעניינותו, ובמסגרת המחקר לעבודת המוסמך שלו, שהה מרקס 3 חודשים בקרב שבט אל-עזזמה שבנגב.

נושא הדוקטורט שלו היה "ניתוח סוציולוגי של שארות וקבוצות קורפורטיביות בין הבדויים בנגב", וייחודו היה בשילוב הקונטקסט החברתי בניתוח הסוציולוגי.

מרקס ליווה את ההתפתחויות בערי הבדווים, והיה יועץ לתוכנית האב של העיר רהט.

בשנים 1995-1992 כיהן כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

ספריו:  "הבדווים בהר סיני", "החברה הבדווית בנגב", "ההקשר החברתי של התנהגות אלימה" ו"אלימות מצד המדינה – גרמניה הנאצית בשנים 1941-1938. ספרים אלה ראו אור בעברית ובאנגלית.

בתצוגה זו בחרנו להציג מקבץ ספרי אנתרופולוגיה מתוך האוסף העשיר שלו, אשר נתרמו באדיבות המשפחה. כלתו, ד"ר רוני באר-מרקס, היא חברת סגל האו"פ.