ספרו של דניאל בר-אלי ביטון מבקש להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית, התנועה הציונית – לא קיבלו מקום בספרות המחקר אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלג'יר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי, כפי שמשתקף בדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית, השפיע בוודאי על היקף ההעפלה מהמגרב, חרף העובדה שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. זאת ועוד, השואה דלדלה מאוד את יהדות אירופה, והעקורים היהודים מצאו את דרכם בעיקר ל"גולדן מדינע", בעוד שיהודי המגרב ייחלו לעלות לציון.
ספר זה מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב ביחס ליהודי המגרב; עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ-ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. הוא בוחן מקרוב את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות היהודיות בתוניס ומרוקו, וכמו כן מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומהעבודה במחנות, כל זאת לצד מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות שיחסם למוגרבים היה מפלה. המחבר טוען שניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בהמשך: בשנות ה-50 בוואדי סאליב, ומחאת הפנתרים השחורים בשנות ה-70. -- אתר המו"ל.