דת כל ההתחלות

סדרת ספרי "הנצרות הקדומה" עוקבת אחר התפתחותה של הדת הנוצרית, ומנסה לחלץ את המקורות היהודיים של הדת הנוצרית, את ישו ההיסטורי מתוך ישו התיאולוגי, את ישו האדם מתוך ישו המשיח

הנצרות, השנייה מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות שעלתה על מפת ההיסטוריה, היא דת שנותנת משקל רב ביותר לאלמנטים שונים של התחלות חדשות. "בעצם מהותה של הנצרות יש משהו התחלתי, כי היא מופיעה בבת אחת על במת ההיסטוריה, אין אנו יודעים מה מקורותיה, ואפשר רק לשער כיצד התפתחה מתוך היהדות עד השלב שבו הבשילה", אומרת ד"ר רבקה ניר, מחברת סדרת ספרי "הנצרות הקדומה" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. "גם בתיאולוגיה ובמסורת של הדת עצמה יש התחלות רבות: לידתו של ישו היא התחלה; מותו על הצלב ועלייתו השמימה הם התחלות; גם ההבטחה לבואו בשנית היא התחלה. אז צפוי ישו לנצח את צבאות גוג ומגוג, ולהביא על ציבור מאמיניו את הגאולה ואת תחיית המתים. כך שהנצרות היא דת הפועלת מהתחלה להתחלה".

ישו היהודי מול ישו הנוצרי

לדברי ד"ר ניר, הגאונות שבנצרות טמונה בכך שהיא השכילה ליצור תיאולוגיה שבסיסה יהודי, אבל היא משלבת אלמנטים מהעולם ההלניסטי, ולכן זכתה להצלחה רבה כל כך בעולם הקדום. הספר "הנצרות הקדומה" מנסה להתחקות אחר היסודות ההיסטוריים והתיאולוגיים שאפשרו הצלחה זו, ולעקוב אחר המקורות הספרותיים, ההיפרדות של הנצרות מהיהדות, התפשטותה של הנצרות בעולם ההלניסטי-רומי והדמויות שסביבן מתמקד התהליך, ובראשן: ישו ופאולוס. "ישו ופאולוס הם שתי הדמויות החשובות ביותר בנצרות הקדומה ובנצרות בכלל", אומרת ד"ר ניר. "ישו הוא כמובן המשיח שבלעדיו אין נצרות. אולם מבין כל התלמידים שלו, הידוע ביותר והחשוב ביותר הוא פאולוס (על אף שלא היה תלמידו הישיר של ישו). הוא נחשב למי שניתק את הנצרות מהיהדות, הביא אותה לעולם הנוכרי, והפך אותה למה שהיא היום - לדת עולמית".

"לפי העמדה הרווחת, ישו נולד ומת כיהודי טוב. דווקא פאולוס הוא שהפך את הנצרות לדת שקל מאוד להצטרף אליה. הוא ביטל את מצוות התורה, מסיבות תיאולוגיות מגוונות המתוארות באיגרות שלו, והפך את האמונה בישו לאקט הבלבדי שבו בלבד תלויה ההצטרפות לכנסייה. זה אחד מסודות ההצלחה של הנצרות - הדלת פתוחה בפני כל אדם, בלי תביעה לשום אקט גופני כמו ברית מילה או להקפדה על מצוות כמו ביהדות למשל".

ישו ההיסטורי מול ישו התיאולוגי

אחד הנושאים המרתקים הנבחנים בספר הוא המתח הקיים בין הדמות של ישו ההיסטורי, שחי במאה הראשונה לספירה, לבין דמותו של ישו המשיחי. "השאלה אם אפשר לחלץ את ישו ההיסטורי מישו התיאולוגי עומדת במרכזם של הרבה מאוד מחקרים, והיא נשאלה כבר בימי ראשית המחקר הביקורתי, בסוף המאה ה-18", אומרת ד"ר ניר. "עד מחצית המאה ה-20, הדעה הרווחת הייתה שאי אפשר להגיע אל ישו ההיסטורי, כי הברית החדשה מציגה מבנה תיאולוגי הדוק, שבמרכזו לא ישו האדם אלא כריסטוס, ישו המשיח. אולם הגילוי של מגילות קומראן באזור ים המלח חולל שינוי דרמטי בתפיסה זו. המגילות הללו נכתבו בידי קבוצה היסטורית שחיה בארץ ישראל בתקופת פעילותו של ישו, הן קרובות בהרבה מובנים לתיאולוגיה הנוצרית, ולכן הן מספקות סביבה היסטורית שבתוכה אפשר לעגן את ישו ואת הדמויות שסבבו אותו, כמו יוחנן המטביל".

"בעקבות גילוי המגילות התפתחו כיווני מחקר חדשים, אופטימיים יותר בנוגע לאפשרות להגיע לישו ההיסטורי. פותחה שורה של קריטריונים, שבאמצעותם אפשר לחדור מבעד לברית החדשה, ולנסות לגלות את ישו ההיסטורי. אחד מהקריטריונים הללו, למשל, הוא הצלבה: אם סיפור מסוים מופיע ביותר ממקור אחד, כנראה הוא אמיתי. קריטריון נוסף הוא מבוכה: אם סיפור מסוים שרד בכתבי הקודש, למרות שהוא גורם לכנסייה הנוצרית מבוכה, כנראה הוא התרחש במציאות. גם היום, כמובן, יש אג'נדות שונות במחקר על ישו ההיסטורי. חוקרים מסוימים טוענים שישו ההיסטורי מעולם לא היה אדם רגיל - הוא זכה להערצה כמו משיח עוד בחייו. אני אישית סבורה שכלל אי אפשר להגיע אליו, מכיוון שהברית החדשה, בבסיסה, משקיפה עליו מנקודת מבט כריסטולוגית. האוונגליונים, ספרי הבשורה המספרים לנו על תולדותיו של ישו, מבוססים על אסוציאציות וסיפורים שנשאבו מתוך המקרא, או מהעולם ההלניסטי, ועברו טרנספורמציה ליצירת הסיפור של ישו. כל סיפור, כל פעולה, כל אמירה המתועדים בהם - כולם נוצרו ממקורות אחרים, יהודיים בעיקר, כדי לעגן את דמותו של ישו כמשיח ולהפיץ את האמונה בו. והכול ארוג חזק כל כך עד שאי אפשר להפריד את החוטים ולהגיע למקור היסטורי שאינו מושפע מתיאולוגיה זו".

ישו האלוהי מול ישו האנושי

אלמנט נוסף הנבחן בספר הוא השילוב של האלוהי והאנושי בדמותו של ישו - שילוב שלדברי ד"ר ניר, הופך את דמותו של ישו לאחת הדמויות המרתקות והמושכות ביותר, משכילים ופשוטי עם כאחד. "זה שילוב יחיד במינו", היא אומרת. "ישו גם מעורר הזדהות, היות והוא אדם רגיל, שנולד, חי, פעל, סבל ומת בסופו של דבר. ועם זאת, הוא אלוהי, יש לו כוח רב, הוא מתמלא זוהר וקם לתחייה, הוא יושב לימין הקב"ה ועוד יופיע בקץ הימים כדי להביא את הגאולה הכוללת".

"לכן, שני הסקרמנטים (טקסים פולחניים הכוללים אקט חיצוני שמביא לשינוי פנימי-מהותי בקרב המאמין) המרכזיים של הנצרות כוללים אלמנטים של הזדהות מוחלטת עם ישו. הראשון - טקס הסעודה האחרונה, שבה אוכלים המאמינים את בשרו של ישו (בדמות לחם או מצה), ושותים את דמו (בדמות כוס יין). השני - הטבילה, שבה האדם נכנס למים, מיטהר ויוצא מהם אדם חדש, נוצרי מאמין, באקט סימבולי של מוות ולידה מחדש. בשני הטקסים הללו עובר המאמין יחד עם המשיח את מה שהוא עבר, הופך לחלק ממנו, והולך בעקבותיו כדי לזכות במה שהוא עתיד להבטיח. בשני הטקסים יש אלמנט של התמזגות, מוות ותחייה מחדש. אחרי הכול מדובר, כאמור, בדת של התחלות".