מימי שורץ - הפנמתי שהאנושות ממשיכה לייצר ידע

שמי מימי ואני ממש מתרגשת לעמוד פה בתור בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ומדעי הקוגניציה. אני אוהבת ללמוד. תמיד כשהיו שואלים אותי מה החלום שלי, הייתי עונה "פשוט לשבת וללמוד כל היום",  אבל עם חיוך עצוב, כי האמנתי שבאיזשהו שלב אני אצטרך לקום ו"לעשות משהו מועיל", הרי אי אפשר כל היום רק לשבת ולקרוא...

למדתי בתיכון חרדי. בתחילת כיתה י״ב התחלתי לחשוב על מה עושים בשנה הבאה. והחלטתי שאלך ללמוד באוניברסיטה העברית (בתור ירושלמית, זה היה חלק מהחלום). עברתי על כל תוכניות התארים של האוניברסיטה העברית, עד שנתקלתי בתואר במדעי הקוגניציה. הרגשתי שזה תואר שמיועד בדיוק בשבילי, עם הנושאים שמרגשים אותי ממש. ידעתי שזה מה שאני הולכת ללמוד. אבל בגלל שאי אפשר כל היום רק לשבת ולקרוא (...) ואהבתי מתמטיקה, החלטתי שהשילוב של מדעי המחשב ומדעי הקוגניציה מתאים לי בדיוק.

כשדיברתי על זה עם אמא שלי, היא עודדה אותי אבל אז אמרה ש"אולי בעצם זה לא כל כך לעניין שבחורה חרדית בת 16 תלמד באוניברסיטה...״. ניהלתי איתה קצת משא ומתן, והגענו לפתרון היצירתי של לימודים באוניברסיטה הפתוחה. ואם כבר הפתוחה, אפשר להתחיל מיד.
וכך התחלתי את התואר באמצע השנה, בתיכון. בלי לספר לכמעט אף אחת מהחברות שלי, בלי לספר לאף מורה או למנהלת מהפחד שיסלקו אותי.

תיכוניסטים (או תיכוניסטים לשעבר), שהכרתי בפתוחה, לא היו צריכים להחביא את הלימודים. הם קיבלו תמיכה והנגשה מהתיכון שלהם. יכול להיות שקצת קנאתי כשגיליתי את זה. לי אף אחד לא סיפר קודם שזה אפשרי, לא יכולתי לדבר עם אף מורה על העומס שלי. התחלתי לבד את התואר. זה דרש מאמץ, אבל השקעתי, והצלחתי.

כשהיה לי קשה, התנחמתי בקורסים של קוגניציה. ולא שהם היו קלים, אבל התרגשתי לדעת עוד ולהבין איך מחקר באמת קורה ומתפתח. אני זוכרת איך הייתי מופתעת כשראיתי בספר משפט כמו ״המכניזם לזה עדיין לא ידוע״ או כשמרצה היה אומר "התחום הזה עדיין נחקר". כנראה שעד אז חשבתי שהידע פשוט קיים וכל מה שצריך זה לקרוא יותר וללמוד יותר ולדעת. לאט לאט התחלתי להפנים שהאנושות בעצם ממשיכה לייצר ידע, ללא הפסקה.

ויום אחד הגיע גם תורי ליצר ידע. ראיתי בפייסבוק מודעה ״דרושה עוזרת מחקר״. אני זוכרת שמיד הראיתי לאמא שלי (״את זוכרת אמא?״). אמרתי לה ״אמא. אני יודעת שזה ברעננה. זה רחוק. אבל אני רוצה.". ואחרי ראיון פה בקמפוס, פרופ' נורית גרונאו, שהייתה אז ראשת המחלקה לפסיכולוגיה, קיבלה אותי למעבדה שלה. שם הכרתי לראשונה חוקרות. אמיתיות כאלה! בפעם הראשונה פגשתי אנשים שחולקים איתי את החלום של ״לשבת וללמוד כל היום״. פתאום ראיתי שזה אפשרי, כל אחד יכול לחקור, לא רק אנשים רחוקים בחלוקים לבנים.
ההבנה הזאת הביאה אותי למסגר את החלום שלי מחדש, ולקרוא לו דוקטורט. הצטרפתי להקמה של בריינסטורם, גרעין הנוירוטק של האוניברסיטה הפתוחה, מה שנתן לי עוד הזדמנויות להכיר אנשים עם חלום דומה לשלי, להבין מה זה מחקר בפועל ואיך הוא מתבצע.

וככה, למרות שלא הכרתי את האקדמיה, ולא אף אחד ש״הקדיש את חייו למחקר״, מבלי שאבא שלי הוא פרופסור או דודה שלי רופאה – הצלחתי לפלס לי דרך בעולם האקדמי, והנה אני כאן, תיכף מתחילה לכתוב את התזה לתואר השני שלי בביולוגיה חישובית, במכון וייצמן.

אני רוצה להודות לכל מי שהיו איתי, למדו איתי ועודדו אותי בדרך.
תודה לפרופ' נורית גרונאו וצוות המעבדה שלה, שנתנו לי הזדמנות להציץ לעולם הכל כך מורכב הזה של אקדמיה ומחקר, ועל כל ההזדמנויות שבאו בעקבות זאת.

ובעיקר אני רוצה לומר תודה למשפחה שלי, לאחים שלי, שממש השתדלו לא להרעיש כשהיו לי מבחני-בית בקורונה... שהקשיבו בסבלנות כשלימדתי אותם בשביל להבין בעצמי... תודה להורים שלי, לאימא שלי שבלי ה״אין דבר העומד בפני הרצון״ שהיא שיננה לנו מגיל אפס, לא הייתי כאן היום, או מחר, או אתמול...

ואני רוצה להודות לכולכם על ההקשבה, ולאחד לכולנו בהצלחה בהמשך.