רונה בינחס

 

 

ערב טוב אורחים וסטודנטים יקרים,

 

כבוד גדול עבורי לעמוד כאן.

 

לאורך מרבית חיי, החלום להגיע לתואר אקדמי לא היה בהישג ידי: בגיל צעיר מאד נישאתי וילדתי את בתי היקרה שרון. הלידה שיבשה לי במידה מסוימת את התכניות וגרמה מן הסתם לשינוי משמעותי בסדרי העדיפויות.

 

בשנת 1997 התחלתי ביוזמתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. למדתי שני קורסים, נכנסתי להריון שני והפסקתי. גם לאחר לידת בני המיוחד טום לאחר שמונה שנים, החלום ללמוד לא הרפה והיה חזק ממני. פעמים רבות התעניינתי, אך היו לי את כל הסיבות הטובות לא להתחיל: חתונה, ילדים קטנים, כלכלית זה לא התאפשר כי תמיד היה משהו דחוף או חשוב יותר, הקמת עסק, זמן דוחק, עבודה אינטנסיבית ועוד.

 

וכך זה נשאר בגדר חלום רחוק עד שיום אחד שמעתי שהתגבשה קבוצה מהעירייה ללימודי תואר ראשון במסגרת תכנית מיוחדת של השלטון המקומי. נחשו איפה...? נכון, באוניברסיטה הפתוחה! התרגשתי, חששתי, חשבתי. אמרתי לעצמי, להיות אמא במשרה מלאה ועם עבודה כמו שלי - אין סיכוי שאצליח לשלב גם לימודים. ישנתי וקמתי ושוב ישנתי וקמתי עם ההתלבטות, עד שהחלטתי לנסות.

 

ערב לפני המפגש הראשון, התרגשתי כמו ילדה שעולה לכיתה א'. חיכיתי בקוצר רוח ליום רביעי ואז זה התחיל. התחיל בכל הכוח!

הגעתי עם מרץ שלא הבנתי עד כמה הוא חזק ועוצמתי, הגעתי עם מוטיבציה גבוהה שאפילו אותי הפתיעה, הגעתי עם רצון עז ללא גבולות. פשוט הגעתי כל כולי רק למען השגת המטרה. ומשם - השמיים היו הגבול עבורי.

 

אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה גם בכולנו בפעם הראשונה שנכנסנו לכיתה אחרי כל כך הרבה שנים. זה היה מוזר ומרגש גם יחד. פתאום לפתוח מחברת, לקרוא, לכתוב, להתחיל להגיש ממ"נים... ומה זה ממ"ן בכלל?

 

ממ"ן ראשון: כולנו מסתכלים אחד על השני ומנסים להבין "מה רוצים מאתנו". פתחנו קבוצה בוואטסאפ: התייעצנו, שיתפנו בשאלות, טענות ואפילו קיטרנו. די הרבה למען האמת. לקראת קבלת הציון הראשון, כולנו היינו במתח. ואיך הבנתי שהציונים הגיעו? כשהצצתי בטלפון וראיתי שיש בקבוצה 112 הודעות חדשות.

 

לאחר כארבעה חודשים אינטנסיביים הגיע גם המבחן הראשון. מיותר לציין את הרגשות המעורבים שהיו בכיתה: אלה שלמדו, אלה שלא, אלה שקיטרו שקשה להם ואלה שאף פעם לא היה להם זמן ללמוד. בסופו של דבר, כולם הגיעו למבחן עם הרבה חששות, אך עם קבלת הציון, כולם נרגעו וחשו תחושת סיפוק ותחושת הצלחה.

 

היינו קבוצה טובה, חזקה ומלוכדת שסייעה אחד לשניה, דבר שהתבטא גם בתחום הלימודי והחברתי, לא אפשרנו כמעט לאף אחד לנשור בדרך. התמיכה הקבוצתית היא זו שנתנה את הכח להמשיך.

 

בערך בתום השנה הראשונה הגיע הרגע להתמודד עם החשש הגדול ביותר של מרבית הסטודנטים - אנגלית. רובנו בסביבות גיל ה-40 וחלקנו אפילו יותר. מאז התיכון לא כתבנו או קראנו באנגלית. בשלב הזה כבר חשנו די בטוחים מבחינת הלימודים, אבל אנגלית זה כבר סיפור אחר. אך גם באנגלית נחלנו הצלחה ובסופו של דבר שמחנו מאד עם כל אחד שסיים וקיבל פטור. 

בפן האישי אני חייבת כמה תודות: ראשית, תודה על סבלנות, הקשבה אינסופית ומציאת פתרון לכל קושי לפרופ' יגיל לוי, למיכל צנטר לד"ר דיתה קליינמן, לפולי יהודה, לאהובה הראל ולצוות המנחים של קמפוס בית יציב, שהפך למשפחה אחת גדולה. לראש העיר, רוביק דנילוביץ', הבוס הישיר שלי , שלמרות העומס מעולם לא שכח לאחל לי הצלחה. לבן הזוג שלי קובי, שנכנס למטבח במקומי בימי שישי על מנת שאוכל להתפנות ללמוד למבחנים (אגב, הילדים היו מאד מרוצים מזה). לבתי היקרה והמיוחדת שרון, שלא ויתרה לי ברגעים הכי קשים מבחינה כלכלית או אישית, ולא אפשרה לי לעזוב גם כשהתייאשתי. לטום, בני המקסים והנדיר, שהיה עולה אליי לחדר עם שתיה או משהו טעים ואומר "קחי אמא, לא אכלת כל היום" ולאמא היקרה שלי שמעולם לא הפסיקה להאמין בי.    

  

לסיכום, אני מאמינה שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר. חשבתי שעם קבלת התואר הראשון זה יגמר, אבל מסתבר שזו רק ההתחלה. אומרים ש"עם האוכל בא התיאבון..." וזה בדיוק מה שקרה. בימים אלה ממש אני מתכוונת להירשם לתואר שני ואין לי מושג אם הרצון הזה ללמוד יסופק אי פעם.

 

מאחלת לכם חבריי היקרים ולכל האורחים המכובדים המון הצלחה.

אל תפסיקו להאמין בעצמכם, כי הכל אפשרי!