תחבורה ציבורית נגישה וזמינה נתפסת היום כמרכיב חיוני בהבטחת איכות חיים עירונית וכאחד היעדים המרכזיים בכל חזון קיימות עירוני. עם זאת, נגישות לתחבורה ציבורית מוצגת פעמים רבות כתלויה בעיקר במרחק הרגלי בין נקודות המוצא של המשתמשים (מקומות מגורים או עבודה) לתחנות ההסעה ובתשתית הפיזית להליכה, כגון זמינותן של מדרכות רחבות, בלי לקחת בחשבון את הנוחות האקלימית בדרכי הגישה הרגליות לתחנות ההסעה.

בישראל, ידוע כי תנאים של מחסור בהצללה עשויים להשפיע בצורה חריפה על עומסי החום שאליהם חשופים הולכי הרגל, כמו גם תנאים טופוגרפיים לא-מישוריים המאלצים את הגוף להשקיע מאמץ פיזי עודף בתנועה בעלייה.

מטרת מחקר זה היא לפתח מדד נגישות אקלימית של תחנות הסעה, לאתר על בסיס מדד זה את נקודות התורפה האקלימיות ברשת תחנות הסעה בסביבות עירוניות בישראל ולתעדף על פיו פעולות לשיפור תנאים אלה. פיתוח השיטה יתבסס על שימוש בנתוני עתק מסוגים שונים (גיאוגרפיים, תפקודיים) ובטכניקות חישוביות מתקדמות במטרה לבחון לא רק את פוטנציאל הפגיעה בנוחות התרמית של משתמשי התחבורה הציבורית בשל תכנון לקוי של הסביבה העירונית, אלא גם עד כמה ניתן לקשור את הפגיעה הזאת לתדירות השימוש בתחבורה ציבורית.

המחקר יתמקד בשלוש ערים מרכזיות בישראל: תל אביב-יפו, חיפה ובאר שבע, שהן מרכזים של תחבורה ציבורית הנבדלים זה מזה מבחינה גיאוגרפית, אקלימית ותחבורתית. ההתמקדות בערים אלה צפויה להציג תמונה רחבה ומגוונת של פיזור תחנות אוטובוס במרחב העירוני ושל תנאים עירוניים פיזיים, ובראשם חשיפה לקרינת שמש, טופוגרפיה וצפיפות בינוי ורשת רחובות.