מדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. המענה המקובל ללחץ הגובר על משאב הקרקע הוא ציפוף באמצעות התחדשות עירונית. ואולם, יש טענות רבות נגד פרויקטים להתחדשות עירונית כפי שהם מתבצעים, בהן, יצירה של מרחבים עירוניים מנוכרים, עומס נוסף על תשתיות תחבורה מקומיות, וטענות על חוסר מוכנות לסיכונים עתידיים בגין שינויי אקלים.

הפתרון לשלוש הבעיות הללו טמון (תרתי משמע) במרחב התת-קרקעי שמתחת לפרויקטים להתחדשות העירונית. פרויקטים גדולים להתחדשות עירונית מהווים הזדמנות חד פעמית לתכנון ולניצול יעיל של משאב זה בשלושה היבטים: (1) יצירת מרחב עירוני פעיל ותוסס בקומת הקרקע על ידי הקצאת פונקציות גם מתחת לקרקע, (2) הכנה של תשתית לחיבור לתחבורה תת-קרקעית עתידית, (3) יצירה של מקלט תרמי זמין מפני גלי חום עתידיים.

הבעיה היא שכל אלו הם מוצרים ציבוריים שהשוק הפרטי מתקשה לספק. באמצעות ניתוח עלות-תועלת ניתן להעריך: מהן התועלות והעלויות הצפויות מאלטרנטיבות שונות לפיתוח תת-הקרקע; מה ניתן לעשות באמצעות הכלים, התקינה והחוקים הקיימים מלבד תכנון מרתפי חנייה תת קרקעיים; ולבסוף, איזה סל של שירותים ציבוריים כדאי וצריך לספק באמצעות פיתוח תת-הקרקע בפרויקטים להתחדשות עירונית. ניתוח של שני מתחמים של התחדשות עירונית בעלי מאפיינים שונים יאפשר לאמוד את העלויות ואת התועלות (בהקמה ובתפעול השוטף), ולהפיק בהמשך המלצות מדיניות (בהיבטים פיננסיים ותכנוניים) לטובת פיתוח תת-הקרקע בפרויקטים מסוג זה, ובכלל.