משבר האקלים מקבל בשנים האחרונות תשומת לב מאד משמעותית בעולם בכלל ובישראל בפרט לאור ההשפעות הקריטיות על איכות החיים של האזרחים. לשלטון המקומי תפקיד חשוב  כזרוע ביצועית וגורם משמעותי ומכריע בהתמודדות עם ההשלכות של השבר. רשויות מקומיות מתמודדות עם אתגרים רבים הקשורים להיערכות לאירועי קיצון שיגרמו כתוצאה ממשבר האקלים. בין היתר, נדרשות רשויות להערך לגלי חום קיצוני המגבירים את הסיכון לאוכלוסיות פגיעות ולשריפות יער בקרבת שכונות מגורים ולהצפות כתוצאה מאירועי גשם חזקים.  

המחקר מבקש לבחון את המוכנות של רשויות מקומיות בחברה הערבית לניהול סיכונים, בכלל ולסיכונים הנלווים למשבר האקלים בפרט. המחקר יציע מודל עם אמות מידה להערכת מידת המוכנות של הרשויות המקומיות לאירועי קיצון, משברים, סיכונים בכלל ואירועי קיצון אקלימיים בפרט.

במסגרת המחקר נבחן את המוכנות של שלוש רשויות מקומיות גדולות בחברה הערבית, בפריסה אקלימית וגאוגרפית (העיר רהט בנגב, העיר אום אל-פחם במרכז הארץ, והעיר שפרעם בצפון). זאת, כדי לגבש תמונה מגוונת לגבי מאפייני משבר האקלים והתמודדות רשויות שונות עם הסיכונים הנלווים. ננסה להבין את האופן שבו ההנהגה הפוליטית והמקצועית של הרשויות תופסת את סיכוני האקלים, מידת הדחיפות והרלוונטיות שלהם להתנהלות הרשות. נצביע על פערים וחסמים בפיתוח וביישום תוכניות חירום אקלימיות ברשויות אלה ונציע כלי ניהולי לקידום היישום של תוכניות הערכות אקלימיות המותאם לרשויות בחברה הערבית.