Wild Angels-Catalog-small-with-cover

6 מ ל א כ י פ ר א יש תחושה שהציורים משדרים משיכה ודחייה בו בזמן, מצד אחד יופי עדין, קסום ופואטי ומצד אחר משהו עוצמתי מאוד, חייתי, פראי. ממה נובעת הדיסוננטיות הזו בעבודות? זה תיאור מדויק של אחד המתחים המרכזיים שניסיתי לבדוק בציורים הללו. בתשובה הקודמת התייחסתי למסע שהוביל לתוצאה הזו. יש בי יחס מאוד אמביוולנטי ל"מקום ההוא", תחושת שייכות כמעט גנטית המשולבת עם דחייה ואכזבה. ולכך מצטרף רובד נוסף שהוא יצור הכלאיים שנוצר, מעין מלאך, שבתפיסתי הוא יצירה אנושית המבטאת גם את השאיפה ליפה ולהרמוני. זהו שיר הלל לכל מה שהוא שלם ומעודן אך בה בעת מכיל בתוכו את זיכרון העבר ההרסני, הפראי, הכאוטי; ואת תחושת חוסר היכולת לחיות את האידיאל (לצערי) יחד עם מציאת נחמה בהבלחי היופי, ברסיסיו. אנשים מכונפים מוכרים לנו ממיתולוגיות עתיקות. הם דמויות לימבו שבין אדם ובין אל, בין אדם ובין חיה, בין בן־אנוש ובין יצור פראי, ראשוני, יצרי ולא רציונלי. הם דמויות המגלמות את הגבול שבין הגרוטסקי ובין הנשגב, לעתים נוטות לצד זה ולעתים לצד האחר. אנו מכירים את איקרוס, שברוב יהירותו שכח את אזהרות אביו דדלוס ונסק אל על בהתלהבותו הרבה עד שהשמש המיסה את הדונג בכנפיו. אנו מכירים את סיפורי המלאכים ביהדות, בנצרות ובאסלאם – דמויות שהן בני אדם מכונפים, גדולי גוף ושריריים. האם הם התלוו למסע המצויר שלך, או שאת הגעת ממקומות אחרים לדמויות המכונפות? במקרה זה העבודות הובילו את עצמן... לא ידעתי בתחילת התהליך לאן זה יוביל. תכננתי להתייחס לאותן תהלוכות פראיות, וההבנה שאני נמשכת לצייר וריאציות של דמויות מכונפות הדומות למלאכים הפתיעה אותי. בעקבות המשיכה הזו קראתי על מיתולוגיות שונות שקשורות בדמות המלאך, ואז נפתח עולם שהחל לחלחל לעבודות. למשל מחשבה על המלאך בתנ"ך: בסיפור העקדה המלאך מופיע ברגע הדרמטי שבו אברהם מניף את המאכלת על יצחק כקורבן, ומביא עימו בשורה שעוצרת את המהלך המבעית. או דמות המלאך בספר יחזקאל, כמו גם המחשבה על הטקסט הקצר והדחוס בניגודים של "מלאך ההיסטוריה" שכתב ולטר בנימין. דמות המלאך מביעה אמביוולנטיות מסוימת: היא גסה וקשוחה אך גם רכה ועדינה. גם מבחינת ג'נדר – לא ברור אם המלאך הוא גבר או אישה. האם המלאך בציורייך הוא דמות אנדרוגינית, גם אישה וגם גבר, בדומה לדמויות המלאכים של מיכלאנג'לו למשל? כן, אני מאוד אוהבת את פני המלאך האנדרוגיניות והאלוהיות של ליאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו. במקור הדמויות שאני מציירת הן גברים, אולם היה לי חשוב להתייחס לדמויות הללו כאדם המכיל את שני המגדרים, בין שהוא גבר או אישה. המלאכים הם יצורים אינדיבידואליים, על התפר בין האנושי לבין החייתי, שטמונה בהם עוצמה גדולה. יש תחושה שהעוצמה הזו עלולה להתפרץ בכל רגע, ללא שליטה, ללא אזהרה מוקדמת – משהו שמזכיר את כוח הקבוצה שהופך לאלימות ולשבירת טאבו כאשר הקבוצה מלוכדת כגוף אחד, בדומה לקהל במשחקי כדורגל או במצעדים המוניים. אחד המתחים המרכזיים שהציורים הללו מנסים לנוע בו הוא, כפי שציינת, מצב הלימבו או המצב הכפול של היות האדם "המתורבת" לעומת החיה, הישות הפראית שחוצה את גבולות הסדר הטוב. כשההתייחסות לעשייה התרבותית־יצירתית