Wild Angels-Catalog-small-with-cover

17 מ ל א כ י פ ר א בשעת מעמד מקהלות המלאכים במעלות השמים. הכוונה כי התגלות המלאכים .)Schein( מנסחת את שאלות האמנות: המלאך מגלם את מראית העין מראית העין אכן מורה על מתת אור, אך באותה נשימה היא מורה גם על הדימוי, על תמונה המופיעה להרף עין, ככוכב החולף מעל ראשנו בשמים. המלאך נושא עמו את חומר היסוד של האמנות – האור. אך אורו של המלאך עשוי לא לשכלים בלבד אלא גם לדימויים, להשתקפויות, היטלי צל ותעתועים. האין זו מתנתו של לוציפר? המלאך הנופל, ששמו מעיד על תשורתו לאדם, נושא עמו את מתת האור (הכוזב). האמנות, בכל מובן, היא מתנתו של לוציפר. יצירות כגון "גן העדן האבוד" למילטון ו"פאוסט" לגתה נובעות בוודאי מתוך מסורת זו. האמנות מיוסדת על מפעליו של השטן, הקרוב באמת אצל האדם, משוטט ביישובו, הולך בקרבו. כשאנו מפרשים את המאורע של האמנות כמאורע דמוני אין זאת לומר כי ה"רוע" חל בה, אלא שהיא מיוסדת על עבודת הדימוי, על אורות השטן, במובנם האסתטי הצרוף – כצורת ההתגלות של היפה. על כך, כזכור, נכרתה בריתו של פאוסט עם מפיסטופלס – על התגלותו של ה"עולם היפה". אך בניגוד לטענה 1800 הרווחת, האמנות בעת החדשה אינה מסורה עוד לברית זו. האמנות מאז עסוקה הייתה דווקא בהפרת הברית, ושבה לגלות את פניו הכעורות, הבזויות של אותו "עולם יפה". שירתו של שרל בודלר היא ראייה אחת בת־קיימא למאבק זה – הדמוני, שהתחולל בתחומה של האמנות מאז תקופת הבארוק ועד שעתו האחרונה של האקספרסיוניזם בגרמניה. כשאנו שואלים על חזרת המלאכים אל הארץ, על התגלות היופי ומראות ההכחדה שאצרו בגופם, ושואלים לפשר שתיקתם, אנו שבים לשאלות מסדר זה. אנו שבים לתחומה של מסורת שבה עמדו המלאכים כמשוררים, זמרים במעלות השמים, הנקראים כשכלים נבדלים, מלבושי אור וגופי אש. אך מאז בריאתם נגזרה עליהם הירידה, הנפילה לחיי האדמה והגירוש אל הארץ, והם הולכים כפליטים במושביו החרבים של האדם. ובשירתם, באשר הייתה כשירת הלל ובאשר הייתה כמזמור קינה, שזור היה תמיד גם "קול דממה דקה". חיי המלאכים על הארץ מספרים על צורת חיים שפעם נהוג היה לכנותה בשם שמים, ולשער בה בשורות לאדם. והיום? אפילו נואשנו כהלכה מתקווה שזה שיעורה, להתבשר כראוי מרקיעים, לא שכחנו עדיין את השעה הגדולה שבה היו המלאכים קרואים בעולם. הציור זוכר את שיטוטם על הארץ, קורא לשובם.