Wild Angels-Catalog-small-with-cover

15 מ ל א כ י פ ר א בציוריה של נגה אנגלר אנו חשים כמדומני בסימנים אלה. בציוריה שבו המלאכים לשוטט על הארץ. הנה, הם שבים לפרוש כנפיים מרהיבות, מקצתם עומדים ביופי גדול. אחרים צועדים במסדר, כניצולים – פוסעים בנופים קודרים. גם עליהם חלה מתת הנפילה. האם צנחו, נשמטו מרקיעים? אחדים – כנפיהם נדמות כה כבדות. אך אחרים – נישאים בקלות, כלוליינים על חוט. אחדים – דיוקנם מלכותי, אך ביניהם גם סתורי פנים, חיוורים, מסכת מת לובשת את פרצופם. אפשר לשער כי גם בציורים אלה המלאכים מתקיימים כפליטים, אולי נידונו כאותם בני אלים בוגדניים, נפילים שסולקו משמים, ומאז נגררים בינות האדם. אך מה בשורתם? מוטב לשאול – על מה הם שותקים? II עם המלאכים היורדים אל הארץ נמנים, כזכור, לצד השליחים, בעלי הבשורות הגדולות, גם המקוללים, המורדים, הניגפים, שכשלו בשליחויותיהם בחצר האלוהית. מאז שסולקו מן הרקיע הם נידונים לחיים בעולם הזה, לשוטט בארצות התחתון, בתהומות. לצד לוציפר ומרעיו, מלאכים שוחרי רעה, מיוחסים גם "יורדים" אחרים, מלאכי שרת ומלאכי זמרה, שקלקלו את השורה בשירתם. אפילו על מלאכו של יעקב הנאבק עמו במחנה נאמר במדרש כי נמנה עם אותם מלאכי שירה שנבראו מהבל פיו של הקב"ה לשיר לפני כיסא הכבוד בטרם יתכלו. מלאכים מסדר זה אינם נושאים את בשורת חיי הנצח אלא את דעת החיים הקצרים. המלאך הנברא להרף עין משורר תשבחות ותהילים בטרם יישרף ויעבור מן העולם. האם על כך שותקים המלאכים? על המוות, על ההכחדה החלה בעולמות הבריאה? האם תבשר שירתם על חיים שהם להרף עין, שאורכם כנשימה קצרה? מן הנשימה האלוהית נברא כאמור המלאך לשורר תשבחות, ושירתו עוצרת נשימה. אך צריך שנקפיד בקריאה זו: בספרות ההיכלות, במאמרי ספר הזוהר על התורה ובמקורות נוספים שרים המלאכים בהרבה קולות. שירתם נמשלת כמזמור, כהמנון גדול. במשמרות גדולות עומדים המלאכים במעלותיהם כמקהלות על במות ושרים תשבחות. אך שירתם – קולה כ"רעש גדול", והיא מערערת רקיעים ומסיטה כוכבים ממסלולם, ואיש כי ישמע שירתם – גולגולתו נשברת וגופו חרב. אפילו יורדי מרכבה אינם רשאים היו אלא להביא ראשי פרקים משירתם. אך לא תשבחות בלבד ושירי הלל המלאכים שרים לפני כיסא הכבוד. יש בשירתם גם קינות ומאמרי חורבן. המלאך, בעודו במעלות השמים, יושב רקיעים, שר מזמורי קינה וקולו קול בכי. בין משמרות המלאכים שעליהם מספר הזוהר, הנקראים לשורר לעת חצות הלילה, ידועה גם משמרת המלאכים המתאבלים, השרים על חורבן הבית ועל הגלות. ויש ביניהם ששירתם היא תפילה חרישית, ואפילו נקראת שירתם במקומות אחדים – "דממה דקה". אך בדממה אצורים גם חייה של אלוהות. עוד בטרם ירדו, נפלו משמים, ובטרם השתתקו על הארץ, ידעו המלאכים בשמים גם מידה זו בשירה שהיא קול דומם. ואולי קול זה מבשר לא על המוות לבדו, מנת חלקם של היצורים, הנבראים/נכחדים על הארץ, אלא על הוויית הדברים, כי הקיום חבוי בהם בשתיקה. והרי השתיקה היא גם מתאריו של האלוהים. מצב הדומם הוא אחד מתוארי הישות. לאמור: שתיקת המלאכים היא בבחינת ראשית ואחרית לכל צורות הקיום, והיא מפתח לכל צורות הדיבור. המלאך, בטרם ירד, נאנח, מבימת השירה העולמית, בעודו משמש עדיין משורר ומנצח למזמורי רבתי, ידע כבר את סוד השתיקה. אך איש אינו חושב להשיבו היום לבמות, אף שמדי פעם נרמזת חזרתו של המלאך, השב לשוטט על הארץ, כאורח לשעה אחת. דיוקנו האלוהי הושחת, וצורתו החדשה דמונית, "אנושית מדי". המלאך, שהיה בבחינת שם ראוי לשליח ודמות ל"שכל הנבדל", שרק בכוח הנבואה והשירה לפרשו, חלף מן העולם. בצלמו נותרה לנו עדות מסדר גבוה בדבר יופיו של הנעלם.