Doch Nasi 2023-2024 HEB-low-res

43 מימי שוורץ - בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ובמדעי הקוגניציה שמי מימי ואני מאוד מתרגשת לעמוד פה כבוגרת תואר ראשון במדעי המחשב והקוגניציה. כל מי שמכיר אותי יודע שהחלום שלי תמיד היה "לשבת כל היום וללמוד", אבל לחלום הזה התלווה חיוך עצוב, כי תמיד ידעתי שבאיזשהו שלב אני אצטרך "לעשות משהו מועיל", הרי אי אפשר כל היום רק לשבת ולקרוא... אז החלטתי, ביני לבין עצמי, שמייד כשאסיים את הלימודים בתיכון החרדי שבו למדתי, אלך ללמוד באוניברסיטה העברית. עברתי על כל תוכניות התארים בידיעון של האוניברסיטה העברית, עד שנתקלתי בתואר במדעי הקוגניציה. הרגשתי שזה תואר שמיועד בדיוק בשבילי, עם הנושאים שמרגשים אותי ממש. ידעתי שאני הולכת ללמוד קוגניציה! כשדיברתי על זה עם אמא שלי, היא עודדה אותי, אבל אז אמרה: "אולי בעצם תלמד באוניברסיטה..." ידעתי 16 זה לא כל כך לעניין שבחורה חרדית בת שבמכללה חרדית אין לימודי קוגניציה, וכך ראיתי את החלום הולך ומתרחק ממני. אחרי קצת משא ומתן עם אמא, הגיע הפתרון היצירתי של לימודים באוניברסיטה הפתוחה. ואם כבר הפתוחה, אפשר להתחיל מייד. , במקביל לשנה האחרונה בתיכון החרדי שבו למדתי. בלי לספר לכמעט 16 וכך התחלתי את התואר הראשון בגיל אף אחת מהחברות שלי, בלי לספר לאף מורה או למנהלת. התגובה שלהן הייתה עלולה להיות קיצונית, עד כדי סילוקי מהתיכון ושלילת תעודת בגרות. בלימודים באו"פ הכרתי הרבה תלמידי תיכון שלא היו צריכים ללמוד בהיחבא. הם קיבלו תמיכה והנגשה מהתיכון שלהם. יכול להיות שקצת קינאתי. למדתי לבד לתואר, במקביל לבחינות הבגרות. זה דרש מאמץ, אבל השקעתי, והצלחתי. כשהיה לי קשה, התנחמתי בקורסים של קוגניציה. הם לא היו קלים, אבל התרגשתי מאוצרות הידע ומההבנה איך מחקר קורה ומתפתח. אני זוכרת איך הופתעתי ממשפטים כמו "המכניזם לזה עדיין לא ידוע" או כשמרצה היה אומר "התחום הזה עדיין נחקר". כנראה שעד אז חשבתי שהידע פשוט קיים וכל מה שצריך זה לקרוא וללמוד ולדעת. לאט־לאט התחלתי להבין ולהפנים שהאנושות בעצם ממשיכה לייצר ידע, ללא הפסקה. הייתי נרגשת. ויום אחד הגיע גם תורי לייצר ידע. ראיתי מודעה "דרושה עוזרת מחקר" והראיתי לאמא שלי ("את זוכרת אמא?"). אמרתי לה: "אמא, אני יודעת שזה ברעננה. זה רחוק, אבל אני רוצה. מאוד". פרופ' נורית גרונאו, שהייתה אז ראשת המחלקה לפסיכולוגיה, קיבלה אותי. במעבדה שלה הכרתי לראשונה חוקרות אמיתיות. בפעם הראשונה פגשתי אנשים שגם החלום שלהם הוא "לשבת וללמוד כל היום". ראיתי פתאום שזה אפשרי. כל אחד יכול לחקור, לא רק אנשים רחוקים בחלוקים לבנים. התחלתי לחלום על תואר שני ודוקטורט. הצטרפתי לבריינסטורם, גרעין הנוירוטק של האוניברסיטה הפתוחה, והייתי ממובילות הקהילה, דבר שנתן לי עוד הזדמנויות להבין מה זה מחקר ואיך הוא מתבצע. כך, למרות שלא הכרתי את האקדמיה, ולא אף אחד ש"הקדיש את חייו למחקר", מבלי שאבא שלי הוא פרופסור ודודה שלי רופאה - הצלחתי למצוא את הדרך בעולם האקדמי, והנה אני כאן, בוגרת תואר ראשון גאה ולקראת כתיבת התזה לתואר השני שלי בביולוגיה חישובית, במכון ויצמן. אני רוצה להודות לכל מי שהיו איתי ועודדו אותי בדרך: סגל האוניברסיטה הפתוחה, ובמיוחד פרופ' נורית גרונאו וצוות המעבדה שלה, שנתנו לי הזדמנות להציץ לנבכי האקדמיה והמחקר, ופתחו בפניי הזדמנויות. בעיקר אני מבקשת להודות למשפחה שלי, לאחים שלי, שממש השתדלו לא להרעיש כשהיו לי מבחני בית בקורונה, שהסכימו שאלמד אותם דברים שלא הבנתי בקריאה ראשונה, לאבא שלי ולאמא שלי שבלי ה"אין דבר העומד בפני הרצון" ששיננה לנו מגיל אפס, לא הייתי כאן היום, או מחר, או אתמול. צילום: עודד קרני