קארין מספרת על החונכות עם יעל (שם בדוי):
"אבני דרך"... כך אני מכנה את התהליך שאני עוברת בחיי.
שמיי קארין סמבורסקי ביטון, בת 26, תושבת באר שבע, גרושה ואם לילד מדהים בן שש. עובדת בשירות בתי הסוהר כמנהלת לשכה של מפקד בית הסוהר מזה כחמש שנים. בגיל 21 , בעודי ילדה בעצמי, ילדתי את בני ביחיד ולאחר כחודש מיום היוולדו התגרשתי . מיותר לציין את כל מה שנלווה להחלטה הזאת ולתהליך הארוך ששאב ממני את מרבית כוחותיי וגרם לי להתבגר במהירות בעל כורחי. עברתי חמש שנים מלאות בקושי, "הישרדות" בכל המישורים. נלחמתי על עצמאותי, על רווחתו של בני, על החופש שלי. ואז... אז התחלתי לחיות. נדרשה לי שנה "לאסוף" את עצמי ולשקם את עצמי נפשית, לדעת לקבל את הקיים בהבנה ולהפנים את העובדה שמעטה האחריות לחיי ולחיי בני מוטלת אך ורק על כתפיי. אבל אני, בחרתי בחיים.
לימודים אקדמיים, גידול של ילד, עבודה במשרה מלאה, הרגשתי נצחון. ואז. נוסף גם פר"ח.
באחד מן הלילות הארוכים, עיינתי במייל שלי וראיתי הודעה על פרויקט פר"ח. נכנסתי, קראתי,
התאהבתי ונרשמתי. אחרי שבועיים של המתנה וציפייה היא חייגה ספיר, אישיות בפני עצמה, –
כזאת שאני יכולה לכתוב עלייה שורות ארוכות. התרגשתי מאוד, כשסיימנו את השיחה אני זוכרת
שחשבתי לעצמי שה' אוהב אותי. הנה, הצלחתי בעוד משהו, רק שאז לא ידעתי עד כמה.
פגישת היכרות, תיאום ציפיות, ראיון אישי. אני זוכרת שרק בכיתי מהתרגשות. תיארתי לעצמי
שילדים שמקבלים חונך הם בעלי קשיים רגשיים, חברתיים או לימודיים. לא העדפתי בן/ בת,
צבר/ עולה חדש, ילד עם קושי ספציפי או ממקום מגורים מסויים. לא הפריע לי להתחייב לתקופה
ארוכה, לעוד פרויקט בחיים, מעבר לחיים שלי עצמם. פשוט רציתי לתרום. רציתי לתת מעצמי,
מהיכולות שלי, מנסיוני, מהאני מאמין והערכים שלי. בית הספר הכי טוב הוא בית הספר של
החיים. מהכאב, הקושי, המחסור והבדידות אני צמחתי, כך גם האמנתי שאגרום לחניך שלי
להרגיש. לא חשבתי על סכום המלגה, על התובענות שלה ועל המורכבות שעלולות לצוץ בה. פשוט רציתי להיות שם בשביל אדם אחר.
לא עבר זמן רב וקיבלתי חניכה שהיא בת להורים גרושים, בעלת קשיים רגשיים ופערים
בלימודים. שמחתי מאוד, כי רק מעצם סיפור החיים שלה חשתי שאני מתחברת אליה, ראיתי בה כמי שגדלה כמו בני ואז התחיל המסע. יעל ילדה מתוקה, חייכנית, חברותית יודעת להעניק -
כמויות של אהבה ולהנות מכל פעילות שיציעו לה. יעל למעשה חוותה את כל המשקעים שהגיעו
יחד עם גירושי הוריה ומה שקדם להם. שיחת הטלפון הראשונה עם אמה הייתה מלאה שמחת
ואושר מצד שתינו וכעבור יומיים הגעתי לביתם לפגישה ראשונה. בית קטן צנוע ודל אמצעים, יעל
ראתה אותי בחדר ורצה לחבק אותי. היא סיפרה לי כל כך הרבה עליה, על בית ספר, על החברים –שנהגו אליה ברשעות, על המורים, על כמה שקשה לה לחיות עם עוד שני אחים באותו חדר, על הגעגועים לאביה, על הפערים שצברה, מה היא אוהבת ומה פחות ובעצם אני יכולה להגיד שסיפרה לי את כל קורות חייה במשך שעתיים.
לאחר סיום הפגישה ישבתי וחשבתי עם עצמי רבות לאן אני רוצה להוביל את יעל עד סיום החונכות, מה באמת חשוב לי יותר בתהליך הזה -הנפש שלה? הלימודים שלה? כל כך קשה להחליט ולקחת על עצמי כזאת אחריות. איך אני עושה את זה? המטרה המרכזית שהצבתי לעצמי בתחילת החונכות הייתה ליצור שיפור במישור החברתי ומטרה נוספת שהייתה לי הייתה לקדם את יעל בתחום הלימודי. במפגשים הראשונים ראיתי ילדה סגורה, חששנית, תלותית, שאינה מאמינה ביכולותיה. הדבר התבטא בפעולות הפשוטות ביותר, כמו למשל, החשש שלה לעלות ולרדת במדרגות הבניין שלה ללא ליווי. כדי לסייע לה במישור הרגשי והחברתי, השתמשתי בהמון שיחות, דוגמאות מחיי היומיום, פעילויות חברתיות עם ילדים שכלל לא הכרנו, משחקי חברה וסימולציות של סיטואציות חברתיות שבהן יעל עלולה להיתקל. לשמחתי, מילדה ללא חברים, החווה החרמות לעיתים תכופות, היא הפכה לילדה אהודה ואהובה בקרב חברותיה. במישור הלימודי, הישגיה השתפרו מ"נכשל" ל"טוב מאוד".
מילדה ששנאה ללכת לבית ספר, להכין שיעורים או להקשיב למורה, היא הפכה לילדה בעלת יחס חיובי לבית הספר, חרוצה מאוד שמכינה שיעורים ומסיימת אותם עוד בשעות הלימודים. גם
בסביבתה חל שינוי לטובה, דמויות בבית הספר מאמינים בה, ביכולותיה ונוהגים כלפיה בסבלנות רבה יותר מבעבר. כל זאת עורר בי תחושת גאווה ושמחה גדולה, כאלו יעל נולדה מחדש.
לקראת סוף החונכות והקרבה לסיומו של פרויקט חיי, החל להיות קשה לשתינו. ערכנו שיחות
הכנה, הפגנו גילויי חיבה, בדינו המון חששות מליבנו... אני בטוחה שאשמור על קשר עם יעל.
כאמור החיבור ביננו היה מיידי, הסתכלתי עליה כשם שהסתכלתי על בני. סיפור חייה כל כך נגע
בי והיא תמיד תישאר נצורה בליבי.
את פר"ח ואת יעל לא אשכח לעולם, כי פר"ח לימד אותי עוד שיעור בחיים, תפס מקום ענקי בלבי והעניק לי את היכולת לאהוב באמת. ללא ספק החונכות בפרויקט פר"ח היוותה אבן דרך משמעותית בחיי.
תודה!!