digital_ASCOLA_9

7  09 אסכולה גם הכפשות על עצם היותם קיבוצניקים, 80־ שנות ה כביכול פרזיטים שחיים על חשבון המדינה, זאת בזמן שחרשו את אדמות הנגב ובנו משקים משגשגים. הם ביחד 80־ חוו משבר עמוק כלכלי ורעיוני בסוף שנות ה עם כל התנועה הקיבוצית, התאוששו באופן מזהיר, ולבסוף, אם לא יחולצו ממרתפי החמאס, חייהם עלולים להסתיים, לא בבית הקברות המטופח של יישובם, כפי שאולי כבר התחילו לתכנן. אני חושב על הרוגי נירים וחטופיו, עולמות שחרבו, על אף שנירים נחשב לקיבוץ שנפגע יחסית מעט בהשוואה לשכניהם, "רק" ארבעה חטופים וארבעה הרוגים. אחד החטופים, יגב בוכשטב, הבן של אורן ואסתר, שהיו שכניי שנים רבות, ושאותו ראיתי נולד וגדל בבית שלידנו. ילד מיוחד וסקרן, מוזיקאי מוכשר, שנחטף ביחד עם בת זוגו רימון, שאותה ראינו בסרטון המזעזע שהחמאס הפיץ. זוג צעיר תאב חיים, שכל העולם נפרש לפניו. ובקצה השני של אותו הבניין שבו גרנו, משפחת פופלוול המיוחדת. רועי האח הגדול נרצח ליד הבית. רועי היה נער חינני ומרדן מן היסוד, וגם בבגרותו לא שינה את דרכו, ועל כן כנראה התמרד גם מול מי שניסה לחטוף אותו, ובסוף הרַגו. אימו חנה ואחיו נדב נחטפו. נדב היה גאון מחשבים, עוד בזמן שרוב העולם לא ראו מחשב בביתם. היה גיק אמיתי בהתנהלותו, כשעוד המונח לא היה שגור. זכיתי להיות מורה שלו בתיכון, ולאחר מכן לראות אותו בפעולה כמקצוען. היה מרושל בהופעתו ובמעשיו, אבל הקוד המתוחכם שכתב בשפות תכנות רבות, כחלק מפרויקטים טכנולוגיים בין־לאומיים, נקרא כמעט כשירה לירית. בימים האלה נזכרתי שכתבנו פטנט ביחד בתחום אחסון אלקטרוני של נתונים, ואני גאה, ועכשיו גם נרגש, על שזכיתי לעבוד עם האיש המיוחד הזה. איפה הוא ואיפה אימו המבוגרת עכשיו? מי דואג להם? מה עובר עליהם בשעות האלה? האם לחוטפיו יש מושג שהאדם הזה, שהם מחזיקים במרתף אפל, כל חייו שוחר שלום עם שכניו שמעבר לגדר ומביא טוב לעולם? ואיפה כל התינוקות והילדים שנחטפו? מי דואג להם? מי מאכיל אותם? יחד עם המשפחות אנחנו מייחלים לשובם במהרה. ואני חושב גם על בארי, קיבוץ שהגשים מעבר לכל דמיון את החלום של חברה שיתופית, שוויונית, משגשגת כלכלית ותרבותית, ומיטיבה עם כל חבריה. ומעל לכול אני חושב על מרסל פרייליך קפלון ועל דרורי קפלון. דרור הוא אחיו של גיסי היקר מנירים, יהודה, שנמצא כיום עם גיסתי אורנה באילת יחד עם כל קהילתם. דרורי ומרסל היו זוג מהסרטים, זוג מיוחד שכולם אהבו לאהוב, מלח הארץ במובן העמוק והיפה ביותר של המילה. הקשר איתם נותק כבר בשעה עשר באותה השבת, וגורלם לא נודע. גופתה של מרסל זוהתה עשרה ימים לאחר הטבח, ועל גורלו של דרורי לא ידוע דבר עד היום. עליהם אני חושב, ועל רבים אחרים. וכך כל אחת ואחד מאיתנו ממקד את חשיבתו גם בסיפורים הקשורים בשמות פרטיים, מעבר לשבר ולכאב הכלליים. בשדרות, אופקים, נתיבות, היישובים הבדואיים, המושבים והקיבוצים, יישובים שידעו קושי ומחסור, ושתושביהם ידעו לבנות אותם בעמל רב לאורך השנים – מסלולי חיים של נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, שביום אפל אחד השתנו ללא הכר. הנפגעים הישירים, החיילים ואנשי כוחות הביטחון שבאו לחלץ ונפגעו, אלה שנמצאים כעת הרחק מביתם – כולם ניצבים היום מול הצורך לאסוף את השברים ולהתחיל להתארגן לבאות. זה לא יהיה קל, ושוב – למוחלשים שבחברה יהיה קשה עוד יותר. אין ספק שהחברה הישראלית האזרחית כולה תמשיך לתמוך כמיטב יכולתה, אבל האחריות העליונה לשיקום החברה, ולא רק שיקום השבר של אותו יום, אלא גם השבר שהתמשך לאורך החודשים שקדמו לו, מוטלת על מוסדות המדינה ועל מנהיגיה, גם אלה שממאנים להכיר באחריותם ולא מהססים להטיל אותה על אחרים. ובל נשכח שגם אנחנו, קהילת האוניברסיטה הפתוחה, הננו חלק מהחברה האזרחית וגם מוסד ממוסדות המדינה. גם עלינו חלה אחריות בקידום התהליכים שיבנו מחדש את חייהם של הנפגעים ואת הרקמה העדינה של החברה הישראלית. אנו מחזקים את ידיהם של המגויסים ומשפחותיהם. ליבנו עם המפונים, עם הפצועים, עם החטופים, ועם משפחותיהם, ועם משפחות הנרצחים. מסלולי חיים נגדעו. יהי זכרם של כל 1,200 מעל ההרוגים ברוך.