digital_ASCOLA_9

09 אסכולה  54  סטודנטים לתקשורת באו"פ כותבים הימים והשבועות עברו חלפו, והרגש נאטם במשך הזמן. מחשבה קרה משתלטת על המציאות מתוך יצר הישרדותי של הנפש – להמשיך לתפקד ולעבור את התקופה הקשה. השבעה באוקטובר – התאריך הזה אומר הכול לכולנו. התאריך הזה, אשר נחקק בלב ובנפש של כל אזרח בישראל כיום של טרגדיה נוראה, הוא תאריך שלא יישכח אצל אף אחד מאיתנו. היום הזה היה אמור להיות שמח ומהנה. פתחתי אותו במחשבה אופטימית, שאני הולך לראות הופעה של ברונו מארס וליהנות סוף סוף, אחרי קיץ מתיש וקשה בלימודים ובעבודה. אך למציאות היו תוכניות אחרות. כשפתחתי את הטלפון בשעה שמונה בבוקר נחשפתי לזוועה שפוקדת את המדינה כולה. באותם רגעים אני מתחיל להבין שמתרחש פה משהו אחר לחלוטין, אירוע שלא ידענו כמותו. אזעקות מתחילות להישמע ברחבי הארץ, הדיווחים החלקיים על הזוועות מתחילים להגיע, והתכנונים המשמחים לאותו יום מתפוגגים כלא היו. ביום הראשון למלחמה הכול השתנה. חבריי הטובים, וכן חברים רבים מהעבודה, מתגייסים למילואים, תוך תחושת חנק ופחד בעקבות מה שקרה וכל מה שצפוי לקרות. ואני? אני מתגייס לטיסות החילוץ על מנת לעזור לשמור שנתיבי האוויר לישראל יהיו פתוחים. כל יציאה מהבית מלווה בחששות – האם תתפוס אותי אזעקה באמצע כביש מהיר? האם יהיו נפילות של רסיסים? והאם אצליח להגיע בשלום בחזרה הביתה בסוף היום? אני מגיע לשדה התעופה כאשר מטחים כבדים נורים לעבר גוש דן ומלביש על עצמי את תחפושת הדייל. משאיר הכול מאחור, על מנת שהטיסה תצא בבטחה ותחזור בבטחה. מתל אביב לאתונה. בדרכי 561 אני עולה למטוס, טיסה החוצה מישראל אני רואה תיירים ואזרחים זרים רבים הנמלטים מאימת המלחמה הגועשת בארץ. ומנגד, בדרכי חזרה הביתה אני פוגש אין־ספור נוסעים השבים . אני פוגש משפחות מבוהלות 8 הביתה בעקבות צו ומפוחדות אשר חוזרות אל הלא נודע, אל הפחדים והאימה הממלאים את המדינה. וכך, בבוקר למחרת, השמונה באוקטובר, חשתי שעבודתי השתנתה. מהעברת נוסעים לחופשות משפחתיות, לנסיעות עסקיות או לביקורים משפחתיים, וממטוסים מלאים באנרגיות ושמחה – הטיסות הפכו למלאות עצב, שקט ותשישות פיזית ומנטלית קשים מנשוא. בטיסה זו פגשתי במעברי החירום אישה לבבית ועדינה, וניכר שהיא עוברת גיהינום באותם רגעים – הידיעה כי בנה היה בפסטיבל נובה, ולא ידוע מה קורה איתו, ריחפה באוויר. לאחר ההמראה ניגשתי לבדוק מה שלומה, כי הבחנתי שהיא צריכה תמיכה ברגעים הקשים הללו. הצוות כולו ניסה לשפר לה את מצב הרוח. התיישבתי לידה ואחזתי בידה עד הנחיתה בישראל. לאחר הנחיתה היא פנתה אליי, חיבקה אותי, ואמרה שהיא הרגישה הכי בבית כי הצלחנו להרים לה את המורל ובעיקר את התקווה. זאת בהחלט אחת הטיסות שבחיים לא אשכח. חזרתי הביתה, הורדתי מעליי את המדים, וחזרתי למציאות שנשארה בחוץ לכמה שעות. אני מתיישב במרפסת עם כוס יין, ומתחיל להתפרק ולהבין את ממדי הכאב. מתחיל להבין שזאת רק ההתחלה. חוסר הוודאות בעקבות האירועים הטילו קושי אדיר על אזרחי ישראל ועל העולם כולו. מנגד, שקעתי בעומס שנוצר בעבודה ולא אִפשר לעצור לדקה כדי לנסות להבין מה קרה ולפענח איך להמשיך הלאה. חלפו ימים ושבועות, והרגש נאטם במשך הזמן הזה. מחשבה קרה משתלטת על המציאות מתוך יצר הישרדותי של הנפש – להמשיך לתפקד, ולעבור את התקופה הקשה. בשבועות קשים אלו החזרנו מאות ישראלים הביתה, והבאנו עשרות מצרכים ופריטי ציוד חשובים למדינה. טיסות מיוחדות אלו הציפו בי זיכרונות מתקופת הקורונה. מתוך חוסר הוודאות האופף את העתיד, ומתוך הכאב המלווה מן העבר הטרי, נוצרה שגרה חדשה – בתקווה לימים טובים יותר. מתן זלוטניקוב שגרה בזמן מלחמה /