digital_ASCOLA_9

53  09 אסכולה אני גרה במרכז הארץ, והחל מהשבת השחורה נכנסתי לחרדות לגבי המצב הביטחוני. הרגשתי שאני זקוקה למשפחתי, לאנשים שאני אוהבת, כדי לאפשר לעצמי להסתגל למצב כמה שיותר מהר. כי אם הייתי לבד הייתי משתגעת, בוודאות. חשתי שאני צריכה את האהובים שלי כדי להירגע, לשתף, להציף מחשבות ותהיות לגבי המלחמה. מהרגע הראשון צפיתי בחדשות באובססיביות וגלשתי במרחבי הרשתות החברתיות כדי לקבל אינדיקציה לאן הרוח נושבת. הרגשתי שאני צריכה להיות מעודכנת בכל רגע, להיות בכוננות ובערנות, כדי שחלילה לא תחזור שנית "השבת השחורה". אך הפעילות האינטנסיבית הזאת רק פצעה לי את הנפש וגרמה לי לחוש כבויה ועצובה. אז הפסקתי לצפות בחדשות, ולאט לאט חזרתי לסוג של שגרה, או יותר נכון – סיגלתי לעצמי שגרת חירום. אנשים מהעם שלי עדיין 200־ וזה מוזר, כי יותר מ חטופים, והמראות הקשים שתיארו אנשי זק"א על האנשים שנטבחו בידי הטרוריסטים עדיין שם. הלב כואב ורוצה לחבק את משפחות הנרצחים והחטופים. מה שקשה במציאות החדשה הזו הוא שהחיים ממשיכים. כלומר, השמש תזרח מחר בבוקר ותשקע לקראת הערב; וכשאני אצא מהבית בבוקר אני אראה אנשים נוסעים לעבודה, מטיילים עם הכלב, קונים אוכל, ועושים ספורט בפארק השכונתי. ואני גם חלק מהם, אבל על אוטומט. מאז השבת השחורה לא ישבתי במסעדה או בבר, כי קשה לי "ליהנות" כשיש עדיין חטופים. זה מרגיש לא שלם. רק אחרי שלושה שבועות העזתי לשמוע מוזיקה שמרגיעה אותי וגורמת לי לחייך. מתחילת המלחמה ראיתי הרבה אנשים שנרתמים לעזור, לחבק, לתמוך בלוחמים ובמשפחות המפונות וזה מקסים בעיניי. גם אני אוהבת לתרום את חלקי, אבל איכשהו הייתי סגורה ולא הצלחתי לשים את כל רעשי הרקע בצד ולהתעסק בטוב. אני מבולבלת מאוד מאוד. הרגשתי שעוד מעט תהיה פה מלחמת אזרחים, ושאולי כדאי לי לברוח מפה לעת עתה. אפילו נכנסתי לקבוצות פייסבוק בנושא, והיה מבול של הודעות תמיכה בירידה מהארץ. גם פחדתי לצאת מהבית, ודאגתי ליקרים לי שמא יתחולל מקרה נוסף חלילה והם ייפגעו. לקח זמן, אבל לאט לאט הצלחתי להירגע ולהחזיר לעצמי שליטה. היום אני חיה לצד המלחמה. אני צורכת פחות חדשות ומתעדכנת בעיקר בפייסבוק, ולא מעבר לכך. אני מתורגלת ב"עסקי האזעקות", קשובה להוראות פיקוד העורף ונלחצת פחות. בהתחלה, באחד מימי שישי, בן־זוגי ואני יצאנו לטיול קצר בפארק השכונתי, ופתאום תפסה אותנו אזעקה חזקה. מייד נלחצתי ובכיתי ורצנו לתפוס מחסה. ראיתי הרבה אנשים נסים על נפשם על מנת לתפוס מחסה, נהגים נלחצים ולוחצים על דוושת הגז. לאחר שמצאנו מקום שכבנו על האדמה, שמענו את הרקטות בשמיים, ואני התפללתי שזה ייפסק. אחרי כמה דקות הלכנו חזרה לדירה, ואז בן־זוגי אמר לי: "היה לך התקף חרדה". הוא צדק כמובן. החזקתי אותו בחוזקה בשרוול החולצה, עצמתי עיניים, ולא רציתי להסתכל. הראש שלי היה מוטה כלפי האדמה, ורק קיוויתי שזה ייפסק ולא יקרה כלום כי פחדתי שנמות. זה היה מפחיד מאוד. אני רוצה לקוות שיגיע האור. היה חושך ויגיע האור. וכמו בשיר: "הפרחים ישובו לפרוח, תראה שיהיה טוב. גם אם יש עוד דרך לעבור, בסוף יהיה טוב". ימיסיראש אינדישאו מהחושך אל האור /