digital_ASCOLA_9

09 אסכולה  52  סטודנטים לתקשורת באו"פ כותבים אפשר לומר שהמלחמה השפיעה על כולנו. 7־ לא אשכח בחיים את אותה שבת. ה באוקטובר, אני מוצא את עצמי מתעורר לבוקר שחור בניו יורק, לאט לאט מתעדכן בחדשות ובסיפורי הזוועות ומנסה, ללא הצלחה, לעכל את כל מה שקורה. התאחדנו כמה חברים לשבת ביחד ולחזק זה את זה. כבר באותו היום קיבלתי טלפון מהצבא, והמשפט הראשון ששמעתי היה: “אנחנו צריכים אותך”. אין ספק שכל מה שרציתי היה לחזור לארץ. בניו יורק הרגשתי בכלוב זהב, העולם ממשיך לפעול שם כמו בכל יום. איך הם מעזים להמשיך בחייהם אחרי אותה שבת? איך הם מחייכים? ואתה חסר אונים: בא לך לתרום, לעזור, להתגייס, לחבק את המשפחה שלך; והמרחק הגאוגרפי מקשה על הכול. עם רגשות מעורבים ולב שבור, טסתי חזרה לארץ שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה, מחכה שהטיסה הארוכה תסתיים. מהטיסה הגעתי הביתה לקריית אונו – ישר לאזעקות, ומהר מאוד נכנסתי לעניינים. הכנתי את המדים שלי לצבא, ניקיתי את הנעליים, ארזתי תיק וחיבקתי את אמא. בהסתכלות בציר הזמן קדימה, הזמן עובר ואני קורא על עוד חטוף, עוד הרוג, עוד ילד שמחכה לאבא שלו, עוד תומך פלסטין. השעון לא רץ לטובתנו, והמספרים רק עולים. אני משרת בחיל האוויר בקריה, זה נשמע קרוב אבל כל כך רחוק. האינטנסיביות מגבירה את הלחץ, רמת עייפות שאף פעם לא הייתה לי, אפילו בתור דייל. בשלושים הימים האחרונים נכנסתי לשגרה של צבא. אני משרת בבור של חיל האוויר, בתאי שליטה – וזה בעצם מה שאני יכול לספר. התאים מלאים במילואימניקים כמוני. אנחנו משאירים את הטלפונים למעלה ומאיישים את התאים כל הזמן, . אסור שהם יישארו 12–12 במתכונת משמרות של ריקים לרגע. בשבוע שעבר הייתי במשמרת לילה, הסביבה הייתה שקטה יחסית ויצא לי קצת לחשוב. אני מסתכל על המילואימניקים שסביבי ורואה אותם עובדים, כל אחד בתפקידו, ולוקח לי רגע להבין שכל אחד מאיתנו בא ממקום שונה. לכל אחד מאיתנו יש עבודה בחוץ, לחלקנו ילדים, חלקנו לא גרים בארץ. ולבסוף כולנו באנו לנצח על תזמורת אחת ויחידה – להילחם ולנצח. אז יש את מפקד התא, שהוא בכלל מנכ”ל של אלביט; ויש את קמ”נית המודיעין, שהיא קונדיטורית במסעדה בתל אביב; רמ”ד התובלה בדיוק סיים את התואר השני שלו בפסיכולוגיה; מפעיל הכטמ”ם (כלי טיס ממונע מרחוק), שהוא מפתח תוכנה בחברת סייבר; ואותי – שולט תקשוב, שהוא בכלל דייל אוויר. פתאום נוצרת הרמוניה, הקסם קורה, והתזמורת מתחילה לנגן. כל אחד שם בצד את חייו האישיים ותורם את חלקו למאמץ המלחמתי. אני מסתכל על כולם וחושב לעצמי – זה מדהים שהצליחו לאחד קבוצה כזאת, כך שתדע לשרת כתזמורת את מטרת התא הזה. כשאני מגיע לצבא אני יודע שכל בורג חשוב. מדובר בשרשרת שאם נוריד ממנה לולאה אחת, היא תתפרק. אני נותן את המקסימום שלי בשביל שהחטופים יחזרו הביתה. ואם בחטופים עסקתי, מחסור בשעות השינה גורם לי לחשוב עליהם המון. מה הם עושים עכשיו? מי מאכיל אותם? הם צוחקים או בוכים? אלפי שאלות שלא נדע לעולם את התשובות להן. כשאני מתעורר, אני רוצה להאמין שכל זה היה חלום בלהות, שתושבי בארי עדיין חיים בשלווה כפרית ושהחוגגים בפסטיבל נובה עדיין רוקדים. הלב שבור, בשביל אלה שבשבי ובשביל אלה שאינם עוד. אבל יש בי אמונה שהם ישובו בשלום. ועד אז, התזמורת תמשיך לנגן. רון צפריר שלושים ימים /