digital_ASCOLA_9

51  09 אסכולה באוקטובר חגגנו את 6־ יום לפני השבת השחורה, ב החג השני של סוכות. אני זוכרת את רגעי התמימות, את ההכנות והבישולים לקראת החג, ההתרגשות והציפייה לחגוג יחד כל המשפחה. במקביל התכוננו לחגוג יום הולדת מוקדם לשתי בנות דודותיי שנולדו – 16 והשנייה בת 28 באוקטובר, אחת מהן בת 8־ ב . פרסנו את העוגות שנקנו במיוחד Sweet Sixteen לאירוע, הבנות התפללו להתגשמות משאלות ליבן, שרנו להן שירי יום הולדת, בירכנו אותן, צחקנו, התחבקנו, ובהחלט חגגנו. בשבת העירו אותי משנתי האזעקות. ניסיתי להעיר את בן זוגי, אך הוא התעקש להמשיך לחלום חלומות מתוקים ולטייח את הרעש באומרו: “זה רק חלום, תחזרי לישון”. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא רק חלום. בדרך למקלט הביתי נשמעו מטחים רציניים שלא שמעתי הרבה זמן. כשהסתיימה האזעקה הראשונה הוא היה אופטימי וחשב לחזור לישון. לא עברו שתי דקות ונשמעה אזעקה נוספת, ואיתה עוד מטח שהרעיד את חלונות הבית. גם הפעם זה לא היה רק חלום. אני משחזרת הכול מאותו בוקר ועדיין מתקשה להאמין שזאת המציאות שלנו לתקופה הקרובה, לימים הבאים הרבים מספור שאין דרך להתכונן אליהם. באותו בוקר נורא לקחו את החבר שלי למילואים. בין לילה הוא הפך מסטודנט תמים נטול דאגות למפקד על לוחמים בצבא. צפינו בחדשות, וניכר מהמסך כי גם השדרנים מופתעים ואינם יודעים הרבה. ראינו על המסך רחפנים שיורדים לשטחנו, ובמקביל נשמעות אזעקות ללא סוף. באותו בוקר נחשפתי לקומץ מסרטוני הזוועות שהאויב דאג לפרסם ברשתות החברתיות. אין יום שבו המראות מהסרטונים שאליהם נחשפתי לא קופצים למוחי ומהדהדים בתוכו. אני מחפשת את המילים לבטא את ההרגשה, אבל באמת שאין מילים שיוכלו לתאר את מה שעובר על הגוף ועל הנפש. הביטוי היחיד שעולה בראשי הוא “סרט אימה”. סרט אימה ברמה הכי גבוהה, עם דירוג שובר שיאים. סרט שמכניס לפחד ואימה משתקים, שלא מרפה ולא נותן מנוח. זאת בדיוק התחושה במלחמה הזאת. מרחץ הדמים שהתרחש בקיבוצים לא נורמלי, גודל האסון לא נורמלי, הפחד להיות בבית שלך – שמא יגיעו וינסו לפרוץ את הדלתות כדי לטבוח בך לא נורמלי, הניסיון של הרבה ישראלים לברוח כרגע לחו”ל כדי לחוש מעט ניתוק ושחרור ולחוות אנטישמיות לא נורמלי. אנחנו בימים קשים מנשוא, וככל שעובר הזמן מתבהרת התמונה העגומה, והזוועות נחשפות בממדיהן העצומים שלא מותירים עין אחת יבשה. אני עובדת מהבית עקב המצב ומסויגת בעניין. מצד אחד, כיף לעבוד בפיג’מה מהבית, להתנהל מול מסך מחשב ולא מול אנשים, לחסוך מעצמי נסיעה מפחידה שמא תתפוס אותי אזעקה באמצע שום מקום. מצד אחר, השגרה שאליה התרגלתי התערערה בבוקר בהיר אחד, ללא שום הכנה מוקדמת, ואני נדרשת להתרגל אליה כי זוהי השגרה מעכשיו. מאז אותו בוקר, בכל בוקר כשאני מקיצה משנתי הקלה, אני קופצת מהמיטה בלחץ כי אני נזכרת שאנחנו במלחמה. ישנה לבד ומתעוררת בבהלה, ואין מי שיחבק אותי וירגיע אותי כשיאמר שהכול יהיה בסדר. עכשיו זה הפך להיות התפקיד שלי, אני זאת שאומרת שיהיה בסדר, עליי מוטלת האחריות לרומם את המורל של בן זוגי שנשלח לקרב על הארץ שלנו, על אדמתנו, על החופש שלנו לחיות כאן. תחושתי האישית מורכבת כל כך וחצויה. מצד אחד, ללא ספק מדובר במלחמה הכי צודקת שהייתה כאן מאז קום המדינה. מצד אחר, המחיר שאנחנו נדרשים לשלם הוא בלתי נתפס. ולצד אלה, מתלווה הפחד האישי שלי, שאותו אני שומרת לעצמי ולא רוצה להעלותו במחשבותיי. אסיים בתפילה לימים של שקט, לבריאות והחלמה מהירה לכוחותינו, לשגרה אמיתית שהיא כל כך לא מובנת מאליה. רוני עובדיה תחושה אישית מורכבת וחצויה /