digital_ASCOLA_9

09 אסכולה  32  עדויות מהתופת "אני לא כועס עליהם, אבל אני מרגיש שאיבדתי את האופציה לתקווה שהייתה לי. מעכשיו זה פשוט חוסר אונים מוחלט. ככה שעות אנחנו שומעים אותם ממשיכים להתקרב ולהתקרב. התקשרתי גם לחיל האוויר, שירתתי שם, וניסיתי לבקש מהם עזרה, שישלחו מסוקים או חילוץ. ידעתי שזה כבר מקרה של חיים ומוות ואין לי מה להפסיד. וגם הם בהתחלה לא הבינו כנראה את גודל האירוע והפנו אותי חזרה למשטרה. "בשלב הזה הטלפון שלי נכבה, אז ביקשתי מעמית גיננסקי, הבחורה שלידי, שתיתן לי את שלה, ושוב התקשרתי למשטרה והתחננתי. אמרתי לבחור שם שהוא הגורם השלישי או הרביעי שאני מדבר איתו, ושאנחנו כבר חמש שעות מתקשרים ומבקשים, והוא אומר: 'אני מצטער, תשמור על עצמך, אין לי מה לעשות, אין לי מה לעשות'. ואז אני מבין שזהו זה. נגמר. אני שוכב שם ומתחיל להירדם, מאבד כוחות. הפסקתי להתייחס ליריות, פשוט נהייתי אדיש. "עברה עוד שעה וחצי, ופתאום אנחנו שומעים מישהו צועק לנו: 'יהודים, יהודים'. אנחנו ממש פחדנו שזה מישהו מהמחבלים, אז המשכנו לשכב בשקט. כמה שניות אחרי כן אנחנו שומעים מלמעלה: 'יהודים, אם אתם פה תצאו מהר מהשיחים, הגיע לפה חילוץ. תרוצו, תרוצו'. אנחנו יוצאים ומתחילים לרוץ. עמית שלידי פשוט נעצרה באמצע, היא כבר הייתה באפיסת כוחות ולא הצליחה להמשיך. "אז תפסתי לה את היד ומשכתי אותה למעלה. נכנסנו לאוטו, ורק אז אני מסתכל מסביב ורואה את שטח האש שמולי, את כל האכזריות ואת הטבח האיום והנורא שהסתתרנו ממנו למטה. ואני רואה מולי איש בערך בן חמישים, עומד עם מדי צה"ל, בלי נשק, בלי דרגות. פשוט מלאך משמיים שהגיע עם הג'יפ הפרטי שלו ופשוט מעמיס פנימה תשעה–עשרה אנשים, כולל אותי, ומחלץ אותנו דרך הפרדסים עד לצומת נתיבות. "זה הרגע שאני מבין שאני יוצא מזה בחיים. והוא אומר לנו: 'קחו את הטלפון שלי, תתקשרו הביתה ותגידו לאמא שלכם שאתם מגיעים הביתה לארוחה'. והוא עושה סרטון לאשתו ומבקש ממנה לא לצאת מהבית. ואנחנו אומרים לו: 'תודה, תודה, תודה, תודה'. בזכות האיש הזה, שקוראים לו ליאון בר (בן מוחה), אלוף משנה במילואים, קיבלנו את החיים שלנו. בזכותו אני יושב כאן. "לצערי, ליאון נהרג ביום השני של המלחמה. במשך יומיים הוא פשוט חילץ עשרות נפשות וגופות, כל מי שהוא רק יכול היה להעמיס אותו ולהוציא אותו משם. הוא הוציא אותי מתוך שטח אש, בלי אקדח, בלי שום נשק. פשוט יצא ונכנס, יצא ונכנס. "מעכשיו החיים לא יהיו אותו דבר. התפיסה שלי את החיים והחשיבה שלי עליהם השתנו. לצערי איבדתי כמה חברים לפני המקרה הזה בחיי, וחוויתי את הטראומה, את ההרגשה הזאת, אבל לא בסדר גודל כזה, ולא באירועים כמו מסיבות שבהן אני מבלה כל כך הרבה שנים, שהן המפלט שלי, גן העדן שלי, המקום שהכי טוב לי בו. ופתאום כשקורה דבר כזה – הוא משנה הכל". באוקטובר. כשהתחילו 7 הוא אחד מגיבורי אירועי אל"מ ליאון בר (בן מוחה) ז"ל להתברר ממדי האסון בפסטיבל נובה הוא עלה על הרכב ויצא לשטח באופן עצמאי שם התחיל לפנות צעירים. למחרת הוא נסע שוב, ביחד עם בנו עומר, והמשיך לפנות פצועים וגופות. בפוסט קורע לב סיפר עומר על שעותיו האחרונות בשדה הקרב: משנותיו הטובות למערכת הביטחון 26 "אבא שלי גיבור", הוא כתב. "אבא שלי הקדיש בתפקידים קרביים עד הצמרת. הקריב שתי ברכיים שנקרעו, שמיעה שנפגעה, מוכר כנכה צה"ל. אין בכיר שלא שמע את שמו. אין אדם ששירת בצנחנים בתקופת רצועת הביטחון בלבנון שלא ידע. אמיץ, טוב לב, ידי זהב. אין אבות כאלה. "אבא שלי מיוזמתו האישית, עלה על מדים ועל קסדה, ונסע בלי לחשוב ובלי למצמץ. לא הפסיק לפנות פצועים. ברזילי. סורוקה. קפלן. עשרות על עשרות 16:00-09:00־ מ פצועים. זה אבא שלי". במותו, היה תושב גדרה. הוא הותיר אחריו אישה, עינת, ושלושה ילדים: עומר, ניב ועידו. בזכות תושייתו ואומץ ליבו 53 ליאון, בן ניצלו חייהם של עשרות אנשים. לבסוף, הכדורים של המחבלים השיגו גם אותו. יהי זכרו ברוך אל"מ (במילואים) ליאון בר (בן מוחה) ז"ל