digital_ASCOLA_9

09 אסכולה  30  עדויות מהתופת "אני רון פרגר מנתניה. הגעתי למסיבה מהבית עם שני איש 12 חברים בסביבות חצות. הצטרפנו שם לחבורה של והתחלנו לארגן את הציוד שלנו מתחת לעצים – פתחנו מחצלת, סידרנו כיסאות, ולאט לאט התחלנו בעצם להיכנס לאזור של המסיבה ולהכיר את האנשים שהיו שם. האווירה הייתה נפלאה. "עד השעה ארבע בבוקר המסיבה התמלאה בכמות מטורפת של אנשים. שתי במות ענקיות, שתי רחבות, אזור ענק מתחת לעצים. בשש בבוקר התחלנו לראות את הזריחה האדומה, ואנחנו שומעים את הדי.ג'יי קורא לנו להגיע, ואנחנו רצים, ורצים, ורצים. ופתאום, תוך כדי ריצה, אני קולט המון אנשים עומדים ומסתכלים על השמיים בצורה די מוזרה. ואני לא מתייחס לזה כל כך, ממשיך להתקדם לרחבה כדי לרקוד, אבל אנשים ממשיכים להסתכל על השמיים ככה מוזר. אז הסתכלתי למעלה גם אני, וראיתי נקודות של אור. חשבתי: 'טוב, אולי זה זיקוקים'. לא עלה בדעתי שאלה בכלל טילים. "ופה בבת אחת הכול כבר התחיל לקרות. שנייה אחרי המוזיקה נכבית, ואנחנו מבינים שיש עלינו מטח כבד של אש, המון רקטות באוויר, מאבטחים ושוטרים צועקים 'צבע אדום, צבע אדום, זה לא תרגיל, תשכבו על הרצפה, תשתטחו, תתפזרו, תתפצלו, תרוצו לכל כיוון'. הם בעצמם לא ידעו מה לעשות, כי זה קרה מהרגע לרגע. "ואני מוצא את עצמי רץ לאזור של התיקים שלנו, שם אני פוגש המון בנות וחברים שהיו איתי בהודו לפני כמה חודשים, שלא ראיתי אותם כל המסיבה. ופתאום אני מחבק אותם ומרגיע אותם, כי הם עומדים שם בלי לזוז. אז אני פשוט מחליט שאני כרגע תומך בהם ומסביר צלצלנו למשטרה, לחיל האוויר, אך איש לא היה יכול לעזור שכב במשך שעות בתוך בור, מתחת למטח אינסופי של יריות, וחיכה להצלה. רון פרגר "שמעתי בנות צועקות 'אונסים אותי, אונסים אותי', ואתה שוכב חסר אונים ולא יכול לעשות ז"ל, אל"מ (במילואים) ליאון בר (בן מוחה) כלום". ההצלה הגיעה בסוף באמצעות המלאך, שנהרג ביומה השני של הלחימה אחרי שהציל עשרות מהתופת. "בזכות האיש הזה קיבלנו את החיים שלנו בחזרה. בזכותו אני יושב כאן". להם את הסיטואציה וגורם להם לקחת את התיק שלהם ולהסתלק. "השארנו את כל הציוד שם והתחלנו לרוץ לכיוון האוטו שלי. נכנסנו פנימה והתחלנו לנסוע דרך השטחים הפתוחים. אני מנסה לעקוף את הפקק שנוצר בתוך החולות. וכשאני מצליח להגיע אל הכביש, עומדים שם שוטרים בכניסה ומכוונים אותנו ימינה. אבל ימינה זה לכיוון העוטף. עשינו פרסה והתחלנו לנסוע צפונה. "אני נוסע קילומטר וחצי בערך, עד שאני שומע צרורות של יריות ושניים–שלושה רכבים שמסמנים לי: 'תפרססו, תפרססו, יש פה מחבלים'. זה הרגע שאני בעצם מבין שהאירוע הזה הוא כבר לא רק טילים, אלא בעצם מחבלים. בלי לחשוב פעמיים אני עושה פרסה עם אותם שני רכבים, ותוך כדי אני רואה מלפניי שוטר עם פצע ירי שמתקדם לכיווננו, וגופות של המון אנשים שפשוט שוכבים שם. "המשכתי לנסוע חזרה לכיוון העוטף, עד שנתקלתי שוב ביריות, הפעם הרבה יותר קרובות ובצרורות חזקים יותר. כולם נתקעו בפקק, כולל האמבולנס, אף אחד לא יכול לצאת לשום מקום. פשוט מלכודת. ברגע זה אני מבין שאם אני נשאר באוטו, מספיק שאוטו אחד יתפוצץ, וכל הרכבים בעקבותיו. אני מבין שזה הזמן שלי להסתלק מכאן ולהתחיל לרוץ. אני צועק על החברים שלי לצאת מהאוטו. התחלנו לרוץ לעבר שוטר שאנחנו רואים אותו עומד בצומת המרכזי מול המסיבה. הוא בעצם הבן אדם היחיד שאני מזהה בעין שיש לו אקדח ושהוא יכול להחזיר אש. אנחנו נעמדים כזה קצת מאחוריו, קצת לידו, מנסים להבין מה לעשות ומה הלאה, וכולם בחוץ בורחים ומסתתרים, ויוצאים מהרכבים ונוטשים אותם. והיריות מצטמצמות עלינו – יותר