digital_ASCOLA_9

25  09 אסכולה לכל העדויות מרחוק, ומפלס הלחץ כל הזמן עולה ועולה ועולה. ואני שומע אנשים מספרים שנתקלו במחבלים. "עזבנו את הרכב, השארנו אותו מונע, ופשוט התחלנו לרוץ כמו מטורפים, לרוץ על החיים שלנו. ואני רואה אנשים בורחים על חייהם באמוק, ולא יודעים לאן. ואני כל הזמן מנסה לשמור על קור רוח. התאמנתי על זה בשנים האחרונות, אחד הלקחים הכי חשובים שלי לחיים הוא שלא משנה כמה קשה – אף פעם לא להתעצבן, תמיד לקחת החלטות בראש צלול. ואולי זה עיקרון שבאמת הציל אותי. כי ידעתי שאם אני אמשיך לרוץ סתם בפאניקה, בלי היגיון, הסיכויים שלי ירדו. "אז אמרתי לחבר שלי: ניכנס פה לאיזה מטע, פשוט ניעלם לכמה שעות. אז נכנסנו למטע ונשכבנו שם. נכנסנו יחסית עמוק בין שני עצים. שכבנו שם כמה שעות, וזה מה שהציל אותנו בגדול. חמש–שש שעות אפילו לא דיברנו, פשוט רצנו עם המחשבות שלנו. ואתה לא יודע מה יקרה – אם עוד חמש דקות מישהו יגיע ויכוון לך נשק לפה או שייפול אר.פי.ג'י ליד הראש שלך. אתה פשוט לא יודע מה יהיה. ניסינו לשמור על שקט, כשברקע לא מפסיקות האזעקות והנפילות והיריות. "לא היה לנו בעצם מה לעשות, חוץ מלהתקשר באמצעות הטלפון לאנשים להודיע שאנחנו בסדר. אז שלחתי מיקומים, והתכתבתי עם אנשים, וזה נתן לנו תקווה. אבל תוך כדי גם צפיתי בסרטונים. וראיתי חיילים נחטפים, וחיילים שחוטים בחדרים שלהם, וזקנות שנלקחות. ואני תופס, לאט לאט, את גודל האירוע. שאני באמצע הדף של ההיסטוריה. "אחרי איזה ארבע–חמש שעות שאנחנו שוכבים שם, פתאום ראינו מישהו רץ לידינו. זיהינו שהוא בליין, בלונדיני כזה. קראנו לו לבוא להיות איתנו, כי התברר שהוא התחבא לבד כמה שעות שם. אחרי זמן מה שמענו קול של כריזה של משטרת ישראל: 'כולם להגיע לפה'. חשבנו שזה חילוץ, והתחלנו לרוץ כמו פרטיזנים. לרוץ, לרוץ, לרוץ. אבל לא מצאנו שום ניידת, ובגלל שאלו שורות מטעים באלכסון גם התחלנו ללכת לאיבוד. "נשאר לי רק אחוז אחד של סוללה בטלפון, וכשקלטנו שהמשטרה לא שם, רצנו חזרה לכיוון שממנו באנו, למקום הכביכול בטוח. אז זיהינו מרחוק שני מגן דוד, שני רכבי סיור. התקרבנו אליהם, וכשעלינו על הטנדר הבנו כמה בזול יצאנו. היו לי שני חברים, בני זוג באזור של החניה שהחלטתי להתקשר אליהם. תפסתי את עדן, הבחורה, ושאלתי: 'מה איתכם, איפה אתם?'. היא אמרה שהם בתוך מיגונית, ואני אומר בראש שלי: 'איזה כיף להם, הלוואי שהייתי איתם'. לא תפסתי. בדיעבד התברר ששניהם לא יצאו מהאירוע הזה בחיים... "קמתי בבוקר, אמרתי לעצמי: 'בואנה, אני חי'. ואני מתבונן בטלגרם ורואה דיווחים: כמה אנשים, כמה תינוקות, ואני חושב לעצמי: 'איפה אלוהים היה בסיפור הזה?' אני לא אדם דתי, אבל אני כן מאמין שיש שם מישהו למעלה, ושיש צדק בעולם. ואני לא מבין איך הוא נותן לזוועות כאלה לקרות. אני לא מבין איך העולם התקדם אל מכוניות שנוסעות על חשמל, אבל אין כוח שיכול לעצור דברים כאלה. "יש הרבה שחקנים ואנשים שמפיצים 'פייק ניוז' בעולם, שאומרים שהדבר הזה לא קרה. יש אנשים שמצדדים בפעולות של החמאס. אני לא מבין איך אפשר לצדד באנשים שהם הרבה מעבר למפלצות. שייכנסו ויראו איך החמאס משאיר גופות. מה הם עשו לחיילים שלנו, לתינוקות, מה הם עשו לנשים שלנו. "כי אנחנו הישראלים – כל אדם שהולך, אפילו אם מדובר באדם אחד, זה משפיע על כל המדינה בצורה כזאת או אחרת. מיליון שנלחמים על פיסת אדמה 15 יהודים יש בסך הכול מאוד קטנה. מוסלמים יש מיליארד וחצי. אנחנו לא רוצים לכבוש, רוצים לחיות את החיים שלנו. ואנחנו ננצח בסוף. אנחנו עם הראש למעלה. ולא משנה מה יקרה, אם זה שואה או גירוש ספרד, הנבלות האלה בחיים לא יצליחו לעצור אותנו". גל כץ, בתמונה התחתונה, בזמן שהסתתר בשיחים