digital_ASCOLA_9

21  09 אסכולה לכל העדויות הכביש, עובר לידי ומסתכל עלי מרחוק. הוא בטוח שאני מת, ופשוט ממשיך הלאה. "אני פותח את קבוצת הוואטסאפ בטלפון שלי ושולח בכל קבוצה אפשרית: 'זה המיקום שלי חייבים לבוא להציל אותי'. ואני מרגיש שיש לי כאב חד בדיוק באמצע הגב. אני לא מבין, ומוריד את הסווטשירט, ורואה שכולו מלא בדם. מוריד את החולצה – רואה שני חורים בחולצה. ואני חוטף את הסרט הכי גרוע בחיים שלי. אני שוב אומר: 'זהו אני מת, נגמר'. "אני מסמן לג'יפ שעובר באחד הכבישים. הוא יוצא מהאוטו, דורך עליי את הנשק ושואל: 'איך קוראים לך?' אני אומר: 'קוראים לי יובל, אני מרחובות, אתה חייב לעזור לי. יורים עליי, פגעו בי, שני חברים שלי מתו, בבקשה תעזור לי'. הוא מכניס אותי לג'יפ, אין לי מושג מה קורה. הוא נוסע הכי מהר בחיים שלי, אולי שלוש או ארבע שניות. זורק אותי מהאוטו. ואז מגיעים מלאכים – משפחת גוזאן, אבא ובן שאומרים שהם באים לקחת אותנו למושב שלהם. לקחו אותנו לבית ואמרו: 'חבר'ה, אסור לצאת מהבית, להתחבא בממ"ד', ואני צורח, ואני בטוח שתמיר מת ורון מת. ואז תמיר מתקשר אליי, ואני עונה לו, ואנחנו בוכים את החיים שלנו על זה שאני חי, והוא חי, ובעיקר על זה שרון מת ברכב". "כל הזמן הזה הספקתי להציץ ברון אחרי שהתחילו תמיר: לירות עלינו, והיה לי ברור שהוא לא ישרוד את זה. רון איבד הרבה דם, וכשאמר 'אני מת' אלו היו המילים האחרונות שלו. ומבחינתי עלטה מוחלטת, והגופה חטופה. אנחנו לא יודעים מה קרה שם, או שהוא מחרחר למוות וחטוף. ואתמול בלילה לא יצאתי מהלופ הזה שאני לא מאמין שחבר שלי נרצח מולי". "אחד הדברים הכי קשים היה לספר להורים שלו יובל: שאנחנו היחידים עם מידע על מה שהלך שם. הגענו למסיבה שלושה ויצאנו שניים". מימין לשמאל: יובל סימן־טוב ותמיר לשץ