digital_ASCOLA_9

19  09 אסכולה איש – שזה יותר מדי אנשים, ואחד מאנשי האבטחה אומר שיש לנו חמש עשרה שניות וחייבים לעוף משם כמה שיותר מהר, כי אני מניח שאסור יותר מדי אנשים במקום אחד״. "ואז מתחילים עוד פעם טילים, ופצמ"רים – שזה כבר יובל: משהו שאני לא רגיל אליו, ומוסיף אלמנט נוסף של פחד. יציאות החירום נפתחו ורון מתקשר אלי מהכניסה ואומר לי: 'שמע, מאבטח פה התחיל לצעוק על כולם, הם עלו על זה שיש פה מסיבה'. ואנחנו נעים לכיוון היציאה ונכנסים לאוטו והמסע מתחיל, כשהמוות איתנו. מסע המוות. "יוצאים החוצה, יש שורות ענקיות של מכוניות. היינו בשורה אחת לפני האחרונה, כלומר רחוק מהמסיבה. אנחנו באים לצאת החוצה ויש כאוס, ואנחנו שומעים כל הזמן הזה עוד ועוד פיצוצים לידנו: 'בום, בום, בום', ופאניקה, והאוטו עומד במקום, ואנחנו לא זזים, כשברקע הטילים לא מפסיקים. הבנו שחייבים לברוח מפה. בשלב הזה עוד חשבנו שזה רק טילים". "אז יצאנו החוצה והסתכלנו וראינו חור בין שתי תמיר: מכוניות בשורה האחרונה, ואז אני אומר 'בואו ננסה לנסוע , 'כביש המוות'. בצומת אנחנו 232 דרך שם', והגענו לכביש רואים ניידת משטרה ושוטר שמכוון אותנו דרומה. ואנחנו לא מבינים. זה מחזה מוזר, שוטר שמכוון אותנו דרומה במצב כזה. "טוב, אז התחלנו לנסוע דרומה, וכל הדרך ממשיכים לשמוע טילים ולראות נפילות. ומתקשרים אלינו מהבית בלחץ, ואנחנו מרגיעים אותם שיצאנו והכול בסדר. שמנו קצת מוזיקה באוטו כדי להירגע. אבל וייז כל הזמן מורה לנו לנסוע צפונה, לא משנה מה – צריך לנסוע צפונה. אבל אנחנו ממשיכים דרומה לכיוון הגבול. "התקשרתי למשטרה פעם, פעמיים – לא עונים. יובל: הטלפון מצלצל ומצלצל, ואף אחד לא עונה. החלטנו לנסות לחזור צפונה, בצומת הקרוב להסתובב. ואחרי שהתחלנו לנסוע צפונה, באמת, אחרי איזה דקה מגיעה מכונית לבנה פסטיבל נובה, בקיבוץ רעים. צילום: באדיבות ליאב פרנקו ועידו דרבי