digital_ASCOLA_9

09 אסכולה  14  . מקרית ארבע. במקצוע שלי 4+ שמי מרגלית, נשואה " אני רפלקסולוגית ואני מלווה יולדות. אני דולה. אני שנים, וכשנפתח שם קורס של 10 מתנדבת במשטרה כבר זק"א הצטרפתי. רציתי להיות חלק מצוות היישוב, כדי שאם קורה משהו ביישוב יהיה מענה מהיר. "משהו שנגע לי ללב זה בית שרואים שהיה של איש מאוד מבוגר שחי לבד, רואים על פי הרהיטים. הייתה פינת טלויזיה שבה ישב. היו הרבה תרמילים מפוזרים וירו באיש המבוגר הזה כשהוא יושב על הכורסה. הפתיעו אותו, ככה ירו בו. רואים את כל החפצים, את המשקפיים שלו, את פנקס הטלפונים כמו של פעם, כשהיו רושמים את מספרי הטלפון. ואת התמונות של הנכדים. זה היה מראה לא פשוט. חשבתי על הילדים והנכדים. אולי הוא היה בכלל ניצול שואה? ואז ככה צוררים באו מבחוץ והפתיעו אותו בשעת בוקר על הכורסה. הסתובבתי מסביב ותפסו אותי הגינות הפורחות והעציצים. ואני אומרת לאן הם יחזרו? הם כל כך טיפחו הכל. אז לקחתי על עצמי בכל בית שאני מסיימת לנקות, לפתוח את הצינור ולהשקות את כל העציצים מסביב לבית. לא יודעת אם זה לתת לעצמי או להם. אבל כנראה שהרגשתי שצריך להצמיח, צריך להחיות... "תוך כדי שאני הולכת בחולות, אני רואה משהו ככה מציץ. וממש מתחת לחול מצאתי את הצמיד הזה שעל היד שלי. ידעתי שהמקום הזה הולך להפוך לעיי חורבות ויבואו ויאספו את הכל שם. אז החלטתי שאני לוקחת את הצמיד. כמובן שאני מחפשת למי הוא שייך, אבל הרגשתי צורך לקחת משהו אחד למזכרת. כדי שכל יום אראה את זה מולי. ואזכור שבאמת אנשים באו רק ליהנות, להתקשט ולרקוד..." מרחובות. ביומיום אני עובד באגד 32 "שמי ג'מאל, נשוי, בן כראש צוות בקרה תפעולית. שירתי במשמר הגבול, הייתי רואה את מתנדבי זק"א מגיעים לזירות ועושים עבודה שאף אחד אחר לא יכול לעשות. ונמשכתי לזה. אמרתי לעצמי שאני חייב להיות חלק מהאנשים האלה. אני אזרח ישראלי ערבי מוסלמי. נתתי חלקי במדינה הזאת ואני יודע מה זה להיות ישראלי. יש הבדל בין מלחמה לפשע. מלחמה נקראת כשיש צבא מול צבא. מלחמה זה לא גדוד של חמושים מול אזרחים חפים מפשע, שכל פשעם נובע מעצם היותם יהודים ישראלים. זו לא מלחמה אלא פשע שנאה, רצח, שואה. עד היום דיברנו על השואה, אבל מעתה ואילך מזכירים את השואה ואת השבת השחורה. אין לאירוע הזה הצדקה בשום פנים ואופן. אצלנו, המוסלמים, הנביא מוחמד אמר שבעת מלחמה לא רוצחים ילדים, לא רוצחים נשים, לא רוצחים קשישים. לא רוצחים. "אני בן אדם לפני הכול. שום מדינה בעולם לא יכולה להכיל אסון כזה גדול. שום מדינה בעולם לא בנויה להכיל את כמות האכזריות ואת כמות המלחמות שעברנו. מדובר בטרוריסטים שלא קשורים לשום דת. ישראל תמיד תישאר חזקה ואנחנו נוכיח שאפשר לחיות יחד בישראל. נמשיך להיות יחד עם ישראל חזק. מוסלמים, דרוזים, יהודים, נוצרים. אנחנו עם אחד, אנחנו לא נתפצל לעולם..." לכל פיסת דם יש נשמה מתנדבי זק"א האמיצים הגיעו לאולפני האו"פ, לתעד מול מצלמה את מלאכתם הקשה והקדושה בימים שאחרי שבת הדמים. קבוצה הטרוגנית של מתנדבים־מלאכים. נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים ומוסלמים אשר סיכנו חייהם וחירפו נפשם בתחושת שליחות עליונה. זהו סיפורם. עדנה טל אלחסיד, מנהלת מרכז שה"ם עדויות מהתופת