ASCOLA 8_Book _new_lorez

אסכולה 42 08 על רקע זה ניתן 16 את עצם המשפט או את תוצאתו. להסיק את עוצמתה של התמיכה בהרג הספציפי או של הסלחנות כלפיו. עם זאת, ראוי לציין כי שר הביטחון רבין, כאשר פעל לקדם חנינת אלוף למורשעי גבעתי ב', טען כי בסיקורי המשפט נעשה "עיוות תקשורתי חמור שעשה עוול לגבעתי", וכי אמצעי התקשורת פגעו במורל חיילי אך רבין לא ניהל מערכה נגד 17 גבעתי ללא הצדקה. מערכת המשפט. חמישית, בפרשות גבעתי מתחו הימין והשמאל ביקורת על הפיקוד הצבאי הבכיר ואף על שר הביטחון. לצד הטלת האחריות על הנאשמים, נשמעו טענות על כך שהם משלמים גם עבור מחדל של הפיקוד הבכיר, שהוראותיו היו לא־ברורות או לא־חוקיות, או שהתנער בפרשת אזריה 18 מהוראותיו לאחר שנחשפה האלימות. הביקורת הייתה עקרונית - על עצם ההעמדה לדין. הצבא לא הצטייר כמי שמתנער מאחריות אלא כמי שבוגד בחייליו. התֶּמה שלפיה החיילים הם "הילדים שלנו" (ראו עוד בהמשך), ולכן ראויים להגנה גם אם פשעו, נכחה מאוד בפרשת אזריה. בפרשות גבעתי, לעומת זאת, לא היה לה כל הד. שישית, בשני המקרים, גבעתי ואזריה, התגייסו האליטות של המרכז־שמאל יחד עם הצבא לחזק את הלגיטימציה לאלימות באמצעות סימון האירועים כחריגים. כלומר, האלימות ככלל לגיטימית, אך לא חריגֶיה. זה היה הטון של קבוצות האליטה בפרשות גבעתי, בעודן נמנעות מלנסות ולערער את עצם הלגיטימציה של הפעולה האלימה של הצבא בדיכוי תיחום האלימות כזמנית 19 ההתקוממות בשטחים. וכמרוסנת, הרבה הודות ליכולתו של הצבא לקשור אותה להיגיון מדיני של יישוב הסכסוך הישראלי־ פלסטיני (באמצעות הרמטכ"ל שומרון, ראו פרק ראשון), סימון ההרג 20 הקל במידה רבה את מהלך הלגיטימציה. בפרשת אזריה כחריג סייע לקבוצות המעמד הבינוני־ .2017 יער והרמן 16 .4 ,1989 ידיעות אחרונות 17 .1 ,1990 ; שיבי 6-7 ,1990 ; ברנע 18 , א 1990 ברון 18 .17 ,1990 לדוגמה, גזית 19 .6-7 ,1988 ; בן פורת 19 ,4 ,1988 בן ישי 20 חילוני לא רק להרחיק מהן את האחריות לאלימות, אלא גם לאשר את מערכת הלגיטימציה של הצבא - מערכת שהפעילה כוח רב בגדה המערבית ובעזה, הגם שבמנותק מהיגיון מדיני, בתקופה של קיפאון יזום במהלכים לקידום הסדר ישראלי־פלסטיני. בשונה מהן, קבוצות הימין הדתי והנהגותיהן צידדו במעשה עצמו ובחובת הצבא להגן על חייליו, גם אם ביצעו פעולות חריגות. בכך ביקשו לעצב מחדש את מערכת הלגיטימציה לאלימות. שביעית, בשני המקרים שיתפו בתי הדין הצבאיים פעולה עם סימון האירועים כחריגים, ובכך מילאו את ככלל, בתי 21 חלקם בחיזוק הלגיטימציה לאלימות. המשפט מסמיכים מגוון סוכנויות לפעול באלימות מעצם הפרשנות שהם מעניקים בדונם במעשה האלים הם מתקשים לפעול נגד 22 של הנאשם העומד בפניהם. מערכת הלגיטימיות הדומיננטית, ובמילותיו של חוקר המשפט מנחם מאוטנר, "בתי משפט הם חלק ממנגנוני הכוח של המדינה. לשם המשך פעולתם הם תלויים בשימור הלגיטימציה שלהם אל מול רשויות המדינה 23 האחרות ואל מול אזרחי המדינה בכללותם...". אלא שבמקרה זה ביצעו בתי הדין מהלך נוסף - הם הרחיקו את האשמה מהצבא. מסקירת המקרים השונים ניתן להבחין בשלושה שלבים בהתפתחות זו. בגבעתי א' נאמר שהפקודה שקיבלו חיילים להכות לשם הרתעה של מפירי סדר, גם כאשר אלה כבר אינם מגלים התנגדות, היא פקודה בלתי־חוקית בעליל. מקורה באי־בהירות, ספק מכוונת ספק בתום לב, במעבר הפקודה בשרשרת הפיקוד שמתחילה כבר בדרג המח"ט. כך הוטלה אחריות על הנאשמים, שציפו מהם שלא לציית לפקודה בלתי־חוקית, אבל אחריות הוטלה גם על הצבא, שכביכול עודד ונתן לגיטימציה לנורמות פסולות. בגבעתי ב' הוטלה האחריות באופן ממוקד יותר על הנאשמים, ובהם מג"ד ומ"פ, על חריגה אפילו מהנורמות האלימות שהשתרשו בחטיבה ובגזרה כולה. השופטים, הגם שלא חסכו ביקורת על התנהלות דרג ;1990 ;1989 בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוטי הדרום 21 ; בית הדין הצבאי, מחוז מרכז 2017 בית הדין הצבאי לערעורים .2017 .2020 קאבר 22 .596 ,2020 מאוטנר 23