ASCOLA 8_Book _new_lorez

אסכולה 34 08 לאכול? אז נסיים את העבודה, ונשב לאכול. אל תערבב לי'. האוכל לא מתעכל לי טוב תוך כדי עבודה. אני לא רוצה לחשוב מה להגיד תוך כדי אכילה. אוכל זה אוכל, בין אם זה עם חברים או משפחה או אפילו לבד. זה לא ביזנס. לפעמים אני גומר פגישת עבודה, חוצה את הכביש ואוכל לבד בג'ירף. רק לא לעבוד בזמן האוכל". יֵקי מאוד מצידך. לכל דבר מגיע את המקום שלו. "אני רוצה ליהנות מאוכל. אני אוהב לאכול טוב. אני ממש חושב על זה השבוע דווקא. בגלל שאני מוגבל במה שאני אוכל, אז אני חולם על אוכל. חלמתי השבוע על פלאפל ועל פיתה עם שווארמה שהשמן נוטף. אני לא יכול לאכול את זה עכשיו – ייקח לי קצת זמן, אבל אני אגיע לשם. החזרה לשגרה עם אוכל משמחת אותי. עם אנשים, בלי אנשים – אוכל זה החיים. אם הריאיון הזה לא ייקח כל כך הרבה זמן, אני אלך לאכול אחרי זה פירה". פירה? איזה מין חלום מוזר "אני מת על פירה. מת על זה. עם חמאה או עם עוף. וגם מת על האוכל של גלי צה"ל. פעם, לפני שנים, בא לבקר אותי בגל"צ מישהו מאם.טי.וי וביקש שאקח אותו ל'ארוחה אותנטית ביפו'. אמרתי לו: 'אתה רוצה אוכל אותנטי? בוא נאכל במזנון של התחנה שניצל ופתיתים'. הוא יצא מבסוט שחבל על הזמן ואמר שזה האוכל הכי טוב שאכל בישראל עד היום". עם הטיפולים הכימותרפיים, התגבשה אצל שלונסקי גם ההחלטה להיפתח בפני הציבור בפן האישי. את השמועות על כך ש'הוא חולה' ואת התהיות הלחששניות מאוזן לאוזן לגבי הירידה שלו במשקל הוא החליף בפינה מחויכת בתוכנית הבוקר של שישי שנקראת "כימו זה לא מים". את השם טבעה האונקולוגית שלו כשראתה אותו נשען בין טיפולים בשוויון נפש על הקיר והרגישה צורך להזכיר לו: "אתה יודע, מה שמכניסים לך לגוף זה לא מים". גם בפינה הזאת שלונסקי מסרב להתרפק: שתי דקות בכל שבוע שבהן הוא פורט את חוויות הסרטן למעות קטנות של חסד והומור באוזני המאזינים. למשל, הוא סיפר איך הלך פעם לאיבוד בבניין של הדסה בדרך אל הכימו (ומצא את הדרך רק בזכות הערבים שעובדים במוסד), איך קופצים עליו חברים שמתעקשים להמטיר "עצות סבתא" (כמו דיקור סיני ומאכל פטריות), איך קיבל תו נכה (וגילה שלחצי מדינה יש תו כזה, ולנכים לא נשארת חניה), והערגה לצ'ולנט ולאוכל חריף (שנשארת בינתיים בלתי ממומשת). יומני סרטן אמנם נהיו טרנד בשנים האחרונות, אבל בשביל ספינקס כמו שלונסקי, השייך לדור הלא משתפך, שבו הפרטי נשאר פרטי תמיד, מדובר במיני-מהפכה. ההחלטה שלו להיחשף לציבור הלכה והתגבשה במשך כמה שבועות. בתחילה שקל לפרסם יומן שבועי בפייסבוק, אחר כך חבריו שכנעו אותו שמול המיקרופון הוא הכי יעיל. מהרגע שהתחיל, נראה שהתאהב בפוזיציה החדשה של 'בלוגר רדיופוני'. "באמת לא מאפיין אותי לדבר על דברים כאלה, אבל התחלתי מהלך והרגשתי שאני חזק עם המחלה ושלצאת החוצה איתה דווקא יעשה לי טוב. גם כי אני יודע לצחוק עליה, וגם כי יש לי פרורפורציה. אחרי שהשלמתי עם הרעיון הבנתי שזה יכול גם לעזור לאנשים אחרים, ושבכל המלחמה הזאת יש רגעים מצחיקים ומרגשים. אתה יודע, מאיפה שאני בא הפולנים לא היו אומרים 'סרטן', אלא 'המחלה'". סבתא שלי היתה אומרת: "יש לה המחלה", עם שווא נח מתחת ל־ח'. "כן. אז אני עשיתי לזה הפוך על הפוך. ישבתי עם חברים ואמרתי להם: 'אני לא חולה, יש לי רק סרטן'. ראיתי שהתהליך הזה מכניס את הסרטן לפרופורציות, ושאנשים מאמינים לי. הבן שלי אומר לי: 'אתה יודע, סרטן זה לא כל כך מצחיק. אל תהיה כל כך מצחיק כל הזמן'. ובאמת יש ימים יותר קשים. אבל גם במהלך הטיפול אני מתבונן על ההתנהלות האנושית של אנשים מסביבי. אני זוכה למפגשים לא טיפוסיים במחלקה, לרגעים של חסד". את מי, למשל, פגשת שאולי לא היית פוגש בתנאים רגילים? "ביום ראשון תמיד מגיעים למחלקה החבר'ה מחסידות תולדות אהרון. כל אחד מהם סיירת מטכ"ל – ענקיים עם הפיג'מות. הם כל כך בריאים, שאמא שלי היתה אומרת: 'הוא יכול לשים את התחת שלו בטנק יופי'. "אני לא ציני, זה נכון. אני מאמין באדם. אני יכול לגלות אמפתיה ואהדה גם למי שאני מתנגד לו"