ASCOLA 8_Book _new_lorez

אסכולה 33 08 כשמתעסקים כל כך הרבה שנים באקטואליה נהיים ציניים, אבל אתה לא נהיית ציני. להיפך, עוד יש בך משהו נאיבי מאוד. "אני לא ציני, זה נכון. אני מאמין באדם. אני יכול לגלות אמפתיה ואהדה גם למי שאני מתנגד לו. למשל, בשבועות האחרונים הממשלה החליטה לפנות את חאן אל־אחמר, וכולם יורדים עליהם כי 'הבטחת' וכאלה. אני חושב שזו החלטה נבונה מאוד, זאת לקיחת אחריות. עצרו את ההריסה של איזה בניין רב־קומות, כי מבינים את המשמעות. אני ממש לא משתגע על נתניהו בלשון המעטה, אבל אין לי בעיה להחמיא לו כשמגיע לו או להגיד שקיבל החלטה נכונה ולהוריד בפניו את הכובע כשצריך. "בכלל, אני אוהב להתנצל. גם בשידור. עיתונאים לא אוהבים להתנצל, אני חושב שהתנצלות זה כוח. אני מתנצל גם כשלא מבקשים ממני. גם כשבן אדם לא יודע שאמרתי משהו לא מדויק, אני טורח להתנצל בפניו. היה לי למשל סיפור מצחיק נורא עם הפובליציסט ישראל הראל (מייסד מועצת יש"ע וממנהיגי העבר של המתנחלים, א"ה). באחד מימי שישי עברתי על הכותרות של עיתון הארץ וראיתי שהוא כתב: 'ממשלה סבירה'. הנחתי שהוא מתכוון לממשלה הנוכחית, אז אמרתי בשידור שהוא מחמיא לממשלה. בצהריים, אחרי השידור, הסתכלתי שוב וגיליתי שהוא בכלל התכוון לממשלת בנט, מה שאומר שבעצם הלך נגד המחנה שלו. לא קיבלתי מכתבים, ישראל לא התלונן – אבל שבוע אחרי זה התנצלתי, ויצאתי מלך. "אני גם חושב שזה מכתיב יחס טוב חזרה אליי. כשהייתי מפקד בגלי צה"ל והיו עושים עסקאות כלכליות, סגרתי דברים בטלפון. אמרו לי: 'שלונסקי, אתה צריך נייר חתום. בלי נייר חתום אין עסקה'. אמרתי: 'אותי לא מרמים', ובאמת לא עבדו עליי. גם לא הציעו לי שוחד אף פעם. אמרתי פעם למישהו שמבין איך הדברים עובדים, שאף פעם לי הציעו לי כסף או אפילו ארוחה כדי לקדם מישהו או לרדת ממישהו. הוא אמר: 'חביבי, אנחנו יודעים את מי לא לשחד'". היום כשהקלטנו את ההסכת דיברנו על הפרגון שקיבלו טל ואביעד כשפרסמו שהחליטו לפרוש מהתוכנית "בוקר טוב" ברדיו אחרי עשרים שנות שידור. לא קראתי מילה אחת לא טובה עליהם. זה די נדיר להיות קונצנזוס, אתה קצת שם. "תשאל את עצמך למה טל ואביעד מקבלים רק פרגון. זה בגלל שאתה מאמין להם. אין בהם שנאה. גם כשהם מבקרים מישהו, זה בלי שנאה. גם כשהם יורדים על מישהו". אני לא הגעתי למקום הזה. כשאני נכנס במישהו אני נכנס, ומשאיר צלקות לפעמים. "אז אני אחמיא לך – זה בגלל שאתה תחקירן. אתם התחקירנים לא יכולים להיות באמת נחמדים לצד השני. אני לא מדבר בחיים הפרטיים, בעבודה. אתה צריך לפגוע באנשים, והם שונאים אותך, כי אין דרך אחרת. לאורך כל השנים כשאני מתבונן בתחקירנים כמו גידי וייץ או מוטי גילת – הם 'קרוסיידרים', במסע צלב מתמיד. הם לא יכולים להיות עדינים. הם חייבים ללחוץ עוד ועוד ועוד". ירון דקל פעם אמר לי: "אם אתה נכנס במישהו בבוקר, תלטף אותו אחרי צהריים, כדי שלא ינטור לך טינה". אמרתי לו: "זה לא עובד אצלי ככה. אני עיתונאי חוקר, אני לא עושה עסקאות". "כי הוא בא מפוליטיקה. כך זה עובד בשדה הפוליטי. הוא רצה עיתונאי בתחנה, עיתונאי חוקר, אבל לא הסכים לשלם את כל המחיר על זה. אתה מביא עיתונאי חוקר - יש מחיר לזה, וחייבים להיות מסוגלים לשלם על זה. אתה לא מפיל את דרעי בנחמדות. נחמדים הולכים באמצע השולחן, עיתונאים חוקרים הולכים על הקצה שלו". געגועים לצ'ולנט ולשווארמה* לאורך כל המחלה לא התלוננת על כלום אף פעם. לא על כאבים, ולא על היעדר שינה, ולא על התרופות ולא על הפחד. רק דבר אחד מפריע לך – שאתה לא יכול לאכול הכול כמו תמיד. בכל שיחה אתה מספר לי מה מותר לך לאכול ומה אסור לך לאכול. זאת אובססיה? "אני אוהב לאכול. ממש. וזה חסר לי עכשיו שיש דברים שאני לא יכול לאכול. בגלל זה אני גם אף פעם לא הולך לארוחות עסקיות. אני אומר לאנשים: 'אתה רוצה לשבת איתי לדבר על עבודה? נשתה קפה ונדבר; אתה רוצה "אני שונא פוליטיקה, אבל מת על אקטואליה. יש מקומות כמו רופא שיניים, מס הכנסה, בית משפט וכנסת ישראל שאתה יודע איך אתה נכנס אליהם, אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא. לא אהבתי את החיים הפוליטיים אף פעם"