ASCOLA_7_Jun-2022

אסכולה 6 07 שגם עבור יהודי אירופה בכלל, וגרמניה בפרט, ההגבלות הנאציות לא נחוו בהכרח בזמן אמת כגזירה מוחלטת ובלתי הפיכה. רבים מהם, טוען מירון, קיוו שאם יחזיקו מעמד בסבלנות המצב ישתנה חזרה וישתפר בהמשך. "זאת נקודה חשובה, שמתחברת לסוגיה עקרונית: היהודים האלה לא ידעו שהם חיים בתקופת השואה. מבחינתם ההיסטוריה לא הייתה חייבת להתקדם כפי שהתקדמה, ולכן הטענה של אנשים בני זמננו שהיהודים הללו היו צריכים להבין שאין להם עוד מקום בגרמניה אינה מציאותית. איש לא יכול היה להתחייב שהנאצים יצליחו לממש את תוכניתם המחרידה, שאף לא התגבשה במלואה במשך רוב התקופה שהספר עוסק בה. בהחלט הייתה אפשרות ריאלית שהמהלך ייכשל, ואז מי שיעזוב את גרמניה וישאיר מאחוריו הכול – תרבות, רכוש, משפחה וחברים – יסתכן בהפקרת כל חייו הנוחים, בגלל כניעה לפחדים, כשכל מה שהיה צריך זה לחכות ולהתאפק. כלומר, מנקודת מבטם של בני התקופה הצורך לעזוב את גרמניה לא היה עניין של שחור־לבן". מה הניע אותך לעסוק ביהדות גרמניה של אותן השנים דווקא דרך היבטים מופשטים יותר של מרחב וזמן? "מדובר בקבוצה של יהודים שהשתלבה יפה מאוד בסביבה החופשית שלה, ובתוך שנים ספורות כל ב להיות יהודי פתח הדבר של ספרו החדש (הוצאת בגרמניה הנאצית – מרחב וזמן מאגנס), פרופ' גיא מירון מציין את מגפת הקורונה כאמצעי המחשה מוקטן לאופן שהיהודים בגרמניה נאלצו להתמודד עם השינויים וההתפתחויות שהתרחשו בשנות השלושים של המאה הקודמת. באמצעות המחשה זו הוא מבקש להדגים מה קורה לאדם כאשר מוסכמות מובנות מאליהן, כמו היכולת האוטונומית להסתובב היכן שרוצים או לשלוט בסדר היום, משתבשות. בספרו, בפתח דבר, כתוב: "עם פרוץ משבר הקורונה, הפכו שאלות אלו לנוכחות הרבה יותר 2020 בשנת בחייהם של רבים בארץ וברחבי העולם... ההרחקה הכפויה מהמרחב הציבורי, הגבלות התנועה הקשות – גם אם היו זמניות ולעיתים נטינו לקבל אותן כבלתי נמנעות – וההסתגרות בבית הפכו להיות, לפחות להרף עין היסטורי, לנחלתם של המונים. גם חוויית הזמן של רבים השתנתה – ההמתנה ללא נודע הפכה להיות מוחשית הרבה יותר, וזרימת הזמן הסדירה, שרבים מאד בעולם המערבי עיצבו סביבה את מארג חייהם, התערערה מאוד". על אף שאת המחקר שעליו הספר מתבסס התחיל מירון , שנים לפני שהנגיף הפך לחלק בלתי נפרד 2012 בשנת מחיינו, היכולת לקשר אירועים היסטוריים למציאות העכשווית חשובה לו, שהרי היסטוריונים מתעניינים בראש ובראשונה בבני אדם. ואכן, ההשוואה לקורונה, בהקשר לפגיעה שחוו יהודי גרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה ולפני שהחלה מכונת ההשמדה לפעול, תורמת להבנת המושגים מרחב וזמן בכמה היבטים. ראשית, היא מורידה מעט מהמרכיב המרוחק והבלתי נתפס שמיוחס בדרך כלל לעיסוק בשואה – המכונה על ידי הסופר ק. צטניק כ"פלנטה אחרת". מירון מנסה להביא את הדיון ממקום רחוק ובלתי ניתן לתפיסה אל מושגים וערכים המוכרים לנו ביום יום. שנית, ההשוואה לקורונה מזכירה לנו שגם בעולם מתוקן, היכולת לנהל שגרת חיים היא שברירית ואינה מובנת מאליה. ושלישית, ההשוואה הזאת מזכירה לנו