ASCOLA_7_Jun-2022

אסכולה 39 07 אני דנה בתפקיד הסמלי של תעודת הזהות, דרך קריאה בשירו המפורסם של מחמוד דרוויש "תעודת זהות" ודרך עיון בסיפור "יום הולדת" של סייד קשוע, שגם הוא עוסק בתעודת הזהות. דרוויש וקשוע הם בני דורות שונים שחיו באקלים פוליטי ותרבותי שונה, ובהתאם, יצירותיהם מצביעות על דרכים מנוגדות להתמודדות עם זהותם החצויה. למרות זאת, אפשר לראות כי שניהם בחרו להשתמש באותה מטונימיה – תעודת הזהות – כדי לבטא את השקפותיהם וכדי לתאר את הקונפליקטים הפנימיים שהם חווים. ההשוואה של האופן שהם משתמשים ב"תעודת הזהות" מחדדת את הדרכים האידיאולוגיות והפואטיות של שני היוצרים. ידע ספרותי רחב מאפשר לעשות חיבורים והשוואות בין דורות ובין קבוצות, מתוך תפיסה רחבה כי לספרות יש היסטוריה, שורשים והקשרים אסתטיים. כך, אם נמשיך ונגלגל את רעיון "תעודת הזהות", נוכל לראות כיצד השיר "אני מזרחית" של עדי קיסר, ממייסדות ערס פואטיקה, מתכתב עם שירו של דרוויש שנכתב חצי מאה לפניו. אצל דרוויש השורות הבוטות חוזרות על עצמן ומצהירות כלפי הנמען על זהותו הערבית של הדובר, כתחליף לתעודה שהוא מתבקש להראות. כך, "תרשום! אני ערבי" מייצר הנכחה של הדובר וחוסר אפשרות להתעלם ממנו או מהזהות המובחנת שלו, ששורשיה עמוקים. קיסר אף היא פונה אל נמעניה בלשון התרסה וחוזרת על המילים "אני המזרחית שאתם לא מכירים [...] מה תעשו לי?" היא פורשת בשירה שורה של סטריאוטיפים מזרחיים ומחברת אליהם איכויות אחרות, כך שהנמענים רואים לנגד עיניהם דמות היברידית, שלא ניתן לסכם אותה במילה אחת. ההתרסה משותפת לדרוויש ולקיסר, והיא מתגלגלת הלאה גם אל יוצרים נוספים. ריטה קוגן, שנולדה בסנט פטרבורג שברוסיה, משחקת אף היא בסטריאוטיפים, ואף היא בוחרת לכתוב טקסט שהוא מעין דיאלוג עם נמען. בשירה "הגדרה עצמית", הנמען שמולה הוא שמדבר, ואילו היא אינה משיבה, אבל דרך הדיאלוג החלקי היא חושפת זהות אמנותית וחברתית. "את לא נראית מפה", אומר הנמען, "לא תזדייני אתי [...] את רוסייה", הוא אומר, כמו משחזר את בליל הסטריאוטיפים ה"רוסיים". אני מציעה את מרכז או שוליים כך, לקוראים בספרי ההתבוננות ההשוואתית שמראה כיצד יוצרים שונים, הכותבים מן השוליים, מנסחים שאלות של זהות והדרה: משירו הדרמטי של דרוויש, דרך כתב הזהות של קיסר, המשתמשת בסטריאוטיפים כדי לנפץ אותם, ועד לשיר האירוני של קוגן, שכל היבט של "הגדרה עצמית" בו מתבסס על קלישאות מנמיכות של רוּסִיוֹת. הזהות, או ההגדרה העצמית, היא מרכיב חמקמק ולא קבוע. זהות נמצאת כל הזמן בתהליך של השתנות, ובחברה הישראלית אפשר לראות כיצד זהות שנכפתה על קבוצה מסוימת יכולה להפוך למוקד של כוח. הקטגוריות של מזרחיוּת או רוּסיוּת, למשל, או חלוקות לפי צבע עור במקרה של יוצאי אתיופיה, הן חלק מתוך תהליך של דיכוי והדרה, אבל במהלך השנים קטגוריות אלה מקבלות משמעויות חדשות שהופכות אותן למקור של עוצמה. עבור המזרחים זוהי הנכחה של השורשים הערביים, עבור דוברי הרוסית זהו עיצוב של אלטרנטיבה טרנס־לאומית, שהפכה את ישראל ללא פחות ממעצמה של ספרות ותרבות רוסיות. ואילו יוצאי אתיופיה מתחילים לאמץ לעצמם את הזהות השחורה כזהות מובחנת, תוך שהם מקבלים השראה מהמאבק של הגולה האפריקאית בארצות הברית ובמדינות נוספות. כל המערכות המרתקות האלה נמצאות בכל רגע נתון במוקד של חיבורים. האבולוציה של הספרות העברית רשת של חיבורים מתקיימת גם בשלושת הכרכים של שנים על 15 , שנכתבו במשך תולדות הספרות העברית ידי ארבעה כותבים: מתן חרמוני, מי־טל נדלר, צפי זבה־ אלרן ואנוכי. כרכי הספר סוקרים את תולדות הספרות העברית החדשה מתקופת ההשכלה ועד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, ועוסקים ביוצרים שכבר אינם בין החיים, ולכן אפשר לתאר בבהירות מרכז או את "מקומם בספרות העברית". אם בספר האתגר היה להציג את הספרות של כאן ועכשיו, שוליים האתגר היה תולדות הספרות העברית הרי בכרכי לבנות את הרטרוספקטיבה: האופן שאנחנו קוראים את העבר, האופן שאנחנו מציגים את ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, את האבולוציה שלה ואת הצמתים "בספר 'מרכז או שוליים' אני מחברת ומשווה בין טקסטים ויוצרים מקבוצות ספרותיות שונות. גם השוואות הן כלי מצוין ללימוד ספרות". פרופ' עדיה מנדלסון־מעוז צילום: עודד קרני